כמאל ותייסיר

כמאל ותייסיר2020-09-14T13:13:19+03:00

כמאל ותייסיר

כמאל נהרג בשנת 2002, היה בן 20. תייסיר נהרג בשנת 2003, היה בן 20.

 

מכתב לכמאל ולתייסיר,

ילדים יקרים מתוקים שלי, כמאל, שמשמעותו שלמות, ותייסיר שמשמעותו לאפשר – זו הפעם הראשונה שאני מצליחה לכתוב לכם, אחרי כל כך הרבה שנים. לא עובר יום שבו איני חושבת עליכם ותוהה מה הייתם עושים עכשיו וכמה נכדים הייתם מעניקים לי. אני מתגעגעת לתחושה של להיות אמכם, להביט מבעד לחלון ביתנו בשכם ולבדוק אם אתם בדרככם הביתה, לבשל את האוכל האהוב עליכם ולשמוע אתכם צוחקים ומעשנים יחדיו. איני יכולה להביא את עצמי למסור את חפציכם וחדרכם נותר ללא שינוי. אני חושבת שהחדר הזה יישאר ריק עד שיום אחד ניפגש שוב.

בזמנו חשבתי שהאבדן של אחד מכם הוא הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות לאם, ואז גם אתה, תייסיר, נלקחת ממני וחשבתי שלבי יתרסק לרסיסים.

ביום שאחרי הלוויותיכם, לא הרשיתי לאף אחד מאחיכם ואחיותיכם לצאת מהבית, הייתי חייבת לדאוג לבטחונם ולהגן עליהם, כמובן שאחיכם ברחו, הם היו חייבים להיפרד לשלום. כמה ילדים עוד אצטרך לאבד לפני שהטירוף הזה ייפסק? כמאל, אני מרבה לבקר את הדירה שבנינו עבורך ועבור כלתך המיועדת, אני מתבוננת בווילונות המתנופפים בבריזה הנושבת בין גבעות שכם וכמעט מצליחה לראות אותך מחייך.

אחרי שנהרגתם, רציתי לברוח מכל הטירוף ולקחת את כולם למקום בטוח. שוטטתי ברחובות בלילה ובכל פנים שפגשתי דימיתי לראות את פרצופכם, והאמנתי כי אין זה נכון שאתם מתים.

אוסמה היקר שלי לקח אותי לפגישה עם אמהות ישראליות שגם הן שכלו את בניהן, והלכתי רק מכיוון שאני בוטחת בו וכי הוא הפציר בי. פגשתי שם אם ישראלית שגם היא שכלה בן. התבוננתי בה כשבכתה בעת שסיפרה את סיפור האבדן שלה, ופתאום היתה לי הרגשה שאנו חולקות את אותן דמעות ואולי נוכל להביא מסר של שלום ולעצור את ההרג.

הייתם מתגאים בי כל כך, ילדי האהובים, נסעתי לגרמניה עם כמה מחברי חוג המשפחות, ואנגלה מרקל, הקנצלרית, העניקה לי מדלייה מוזהבת והקשיבה לסיפורי.

אני עובדת הרבה עם נשים, והרציתי רבות במסגרת פורום המשפחות השכולות, אפילו באיטליה.

אני אוהבת אתכם תמיד ואתם בלבי לנצח.


החדר של כמאל ותייסיר בשכם

חזרה למכתבים של תקווה