דיוויד דמלין

דיוויד אהובי,

אין יום שעובר מבלי שאזכר בחיוך שלך, הנוגע בנימי נפשי. כולם אמרו לי ביום שמתת ש”עכשיו זה נורא, אבל תלמדי לחיות עם הכאב לצידך”. במידה מסוימת זה נכון, אבל אני מניחה שהתהום שבליבי לעולם לא תתמלא. אני מתגעגעת להליכות המשותפות שלנו לקונצרטים, לבישולים, לסרטים, לשאלות הפילוסופיות האין־סופיות שלך על היידגר ושות’. אני מתגעגעת אליך בתקופת החגים, כשהיית מזמין חברים שלא מדברים עם הוריהם לאין־ספור ארוחות. אמך תמיד הייתה מסדרת הכל, אמרת, אבל את הכאב הזה איני יכולה לסדר.

אני תוהה מה היית חושב על המסלול של חיי אחרי שנהרגת באותו יום נורא. ידעתי כמעט מיד שאני רוצה לעשות משהו כדי למנוע מאמהות נוספות, ישראליות ופלסטיניות, לסבול את הכאב השורף הזה. מי היה מאמין שאעמוד מול אלפי בני אדם במטרה לעצור את האלימות ולחפש פתרון לסכסוך שנגע בבתים רבים כל כך משני הצדדים. רציתי לציין את זכרך במשהו הקשור לחינוך, ולכן בחרתי להצטרף לפורום המשפחות השכולות, קבוצה של משפחות שכולות ישראליות ופלסטיניות שבחרו בדרך של פיוס ולא בדרך של נקמה. סיפרתי את הסיפור שלך לאנשים ברחבי העולם, כמה מהם מפורסמים מאוד ואחרים אלמונים ואוהבים, ואני מבטיחה לך שלמרות שאתה כבר אינך כאן, אתה עדיין מצליח לעורר השראה ולהביא לשינוי.

כמו שהיית נוהג לומר, “בהרבה אהבה”,

אמא.

החדר של דיוויד בתל אביב-יפו