סיפורים נוספים

יוסרא עבד אל-עזיז מחפוד - "מספיק!"

[מתוך נאומה של יוסרא בטקס יום הזיכרון המשותף 2020]

בשם אללה הרחמן והרחום

אני יוסרא עבד אל-עזיז מחפוד. משפחתי במקור מכפר יאזור (אזור), ליד יפו, שנעקר בשנת 1948, ונולדתי בשנת 1961 בשכם ושם גדלתי. הכרתי את בעלי מוחמד מחפוד, במקור מכפר עיראק אלמנשייה  ליד עזה, שהיום נקרא קריית גת. ב-1948 נעקרו תושבי הכפר ועברו למחנה הפליטים אל-ערוב, שבנפת חברון.

בננו הבכור, עלאא, נולד בשנת 1986 במחנה הפליטים אל ערוב. הוא היה אהוב על כולם, הצטיין בלימודיו, ותמיד נרתם לעזרת משפחתו. ב-6 באוקטובר, שנת 2000, הגיע היום הנורא. זה היה יום שישי. עלאא, שאהב את מולדתו והשתייך לתנועת הפתח, רצה ללכת לתהלוכה שנערכה אז לזכרו של מוחמד אל-דורה, אבל לאביו היו תחושות קשות באותו יום והוא החליט לא ללכת לתפילת יום שישי כדי שעלאא לא ישתתף בתהלוכה. הוא חשב שחשש וזהירות ימנעו את גזירת השמיים. אבל עלאא התעקש. הוא חמק מהבית, טיפס מגג לגג ובכל זאת הגיע לאזור התהלוכה, שם השתתף בעימותים מול הצבא הישראלי, שבמשך שנים הטיל מצור על המחנה. כשחזר הביתה יצאנו כולנו למרפסת כדי לשתות כוס תה, לשוחח, ולהרגיע את הרוחות.

בעודנו יושבים במרפסת שמענו צעקות מהרחוב, ולפני שהספקתי להבין מה קורה, ראיתי את כוס התה שהייתה בידו של עלאא מתנפצת, ודם החל להתיז לכל עבר. לקול צעקותינו הגיעו הצעירים שהיו ברחוב, ונשאו אותו כדי להבהיל אותו לבית החולים בחברון, אבל החיילים עיכבו את האמבולנס מלהגיע לבית החולים, ובזמן היקר הזה בני המשיך לאבד דם.

בני נפצע פציעה אנושה, ונדרש לטיפול רפואי שלא יכול היה לקבל בחברון. הוא נשלח לטיפול בבית חולים בערב הסעודית, שם שהה בטיפול נמרץ במשך 16 יום, עד שאללה החליט לקחת אותו אליו. אביו של עלאא לא רצה שהוא ייטמן שם, והחזיר אותו אליי. עלאא נטמן במקום הולדתו, במחנה הפליטים אל-ערוב.

עצב ויגון מילאו את ביתנו. וכאילו לא די בזה, לילה אחד הגיעו חיילים לביתנו, ועצרו את בעלי. בעלי ישב בכלא הישראלי במשך שנה, ונגזר עלינו גם קנס כספי. לאחר שחרורו חלה בעלי בסרטן. חיינו הפכו קשים מנשוא.

בימים הראשונים לאחר הטרגדיה שפקדה אותי, היה בי צורך גדול לנקום, לעשות משהו שיצנן את האש שבוערת בתוכי, ולא ידעתי מה לעשות עם זה. יום אחד הגיעו אלינו אנשים מפורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני וסיפרו לנו על הפורום.  בהתחלה דחיתי על הסף כל אפשרות לשבת פנים מול פנים עם האויב שרצח את בני, אבל לאט-לאט, עם הזמן, התחלתי להשתתף, הפכתי להיות חברה פעילה בפורום, והכרתי אנשים שמצבם כמצבי, ישראלים ופלסטינים. המפגש עם הורים שכולים מהצד השני לימד אותי שהכאב שלהם זהה לכאב שלי, ואת הרצון לנקמה החליפה ההבנה שעדיף לפעול למען שלום, ולא למען המשך האלימות.

היום אני פעילה בפורום, פוגשת אנשים ומספרת לכולם את הסיפור שלי, וכך מקרבת בין הלבבות.

אני פונה לאמהות הישראליות ואומרת להן, השכול הוא אותו שכול והכאב הוא אותו כאב. היום יותר מתמיד אנחנו רואות כמה חשוב לפעול ביחד. בואו נחנך את ילדינו להימנע מאלימות ולפעול למען שלום – וכך נשים סוף לשפיכות הדמים! כי עד כאן! מספיק!

מי ייתן ונחיה כולנו בשלום.

 

 

  • אלאא עבד אל-עזיז מחפוד
  • יוסרא עבד אל-עזיז מחפוד
  • יוסרא עבד אל-עזיז מחפוד
  • יוסרא עבד אל-עזיז מחפוד