סיפורים נוספים

ליילא אלשיח' - "מאיפה כל החיבה הזאת ביניהם?"

אני ליילא אלשיח’ מכפר בתיר אשר בנפת בית לחם, פלסטינית מוסלמית וגם אמא.

נולדתי וגדלתי בירדן. היו לי חיים שקטים ונורמליים, סיימתי לימודי חשבונאות וניהול עסקים. את בעלי הכרתי בירדן, ובשנת 1999 באתי לבית לחם, שם גר בעלי, לטקס הנישואין. כמו כל פלסטיני שנולד וחי הרחק ממולדתו, זה היה עבורי כמו חלום שהתגשם.

בשנת 2000 נולדה לנו בת ראשונה, ילדה נפלאה ויפה מאוד. כעבור חודשיים בדיוק התחילה האינתיפאדה השנייה, ומבחינתי זה היה תחילתו של האסון. באתו שלב הממשלה הישראלית נקטה בצעדים שרירותיים שונים, ובין היתר הפסיקה את חלוקת תעודות הזהות במסגרת “איחוד משפחות”, ובגלל שבאותו זמן טרם קיבלתי את תעודת הזהות הזו – נמנע ממני, במרבית הזמן, לצאת מהבית או לנסוע ולבקר את משפחתי בירדן.

בעלי ובתי העסיקו אותי כל הזמן עד שכעבור שנה אללה העניק לנו בן זכר, שקיבל מאיתנו את השם: קוסאי. הוא היה תינוק יפה ופיקח מאוד, והאושר שלנו היה רב עם בואו.

לצערי השמחה שלנו לא נמשכה זמן רב. כאשר היה התינוק בן 6 חודשים, בתאריך 11.4.2002 בשעה 4 לפנות בוקר, הוא התעורר משנתו במצב בריאותי קשה, לאחר שכוחות צבאיים השליכו גז מדמיע בכפר. ניסינו מייד לפנות אותו לבית החולים בבית לחם, אבל הופתענו ממחסום צבאי ישראלי מאולתר ביציאה מהכפר. הם מנעו מאיתנו להמשיך בדרכנו באמתלה שמדובר בשטח צבאי סגור. ניסינו במהירות לשנות מסלול ולקחת אותו לחברון, למרות שמדובר היה בנסיעה של 20 דקות, אבל בפעם השנייה שוב מנעו מאיתנו החיילים לעבור, באמתלה שהכביש סגור.

לא נותר לנו אלא למצוא תוואי שעובר בדרך סלעית וארוכה בין הכפרים. אלא שהופתענו ממחסום צבאי נוסף. החיילים ערכו חיפוש במכונית ובדקו את תעודת הזהות של בעלי ושל אביו. חמי אמר לחיילים שהתינוק במצב קשה ושאנחנו אמורים לפנות אותו במהירות המירבית לבית חולים, אבל הם הורו לנו להישאר בתוך המכונית.

הזמן חלף ומצבו של קוסאי הידרדר. בשלב זה חשבתי להסתכן, לצאת מהרכב וללכת לדבר עם החיילים. הסיכון היה בכך שאם החיילים יידעו שאין לי אישור שהייה בפלסטין הרי שאז או שייקחו אותי לכלא או שיגרמו לי לעזוב את פלסטין לירדן בלי אפשרות חזרה, כך שבשני המצבים תישלל ממני האפשרות להיות עם ילדיי ועם בעלי. אבל באותם רגעים המחשבות שלי היו רק כיצד להציל את בני. וכך יצאתי מהרכב והלכתי ודיברתי עם החיילים, דיווחתי להם על מצבו של בני, אבל הם רק צחקו עליי והורו לי להישאר במכונית עד שיתנו לנו רשות להמשיך בדרך. זאת הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי בה חוסר אונים מוחלט: בני נאבק על חייו בין ידיי ואני לא יכולה לעשות למענו דבר.

כעבור 4 שעות במחסום התירו לנו לעבור. הגענו לבית החולים, הרופאים בדקו אותו ואמרו לנו שהוא הגיע באיחור רב, ושאם יעברו 48 שעות והוא לא ימות, אז הוא יהיה נכה פיסית ושכלית. באותו רגע פרצתי בבכי והרגשתי שבניין התמוטט על ראשי, שכן שתי האופציות גרועות. בשעה 2 בצהריים התבקשנו לעזוב את בית החולים מכיוון שחיילי הכיבוש הגיעו לסלק כל אדם שאין לו סיבה להישאר, ומכיוון שבננו נמצא בטיפול נמרץ הם יאמרו לנו לעזוב. התירוץ של החיילים היה שמספר חמושים אולי מסתתרים בתוך בית החולים. ואכן, עזבנו וחזרנו בערב לביתנו. באותו רגע הלכתי לביתו של חמי ושוחחתי בטלפון עם הרופא מבית החולים, שהסביר לי את מצבו הרפואי של בני. הרופא התחיל לדבר איתי במונחים מקצועיים על מנת להגיד לי משהו, אבל בתוכי לא רציתי להאמין למה שהוא אומר, והוא חזר על דבריו פעמיים. אז הבנתי, שבני נפל חלל.

למחרת הביאו את גופת בני על מנת שאוכל להסתכל עליו בפעם האחרונה ולהיפרד ממנו. החזקתי אותו בין זרועותיי מכיוון שמאוד התגעגעתי אליו, היממה האחרונה הייתה הפעם הראשונה שבה הוא לא היה לידי, מרגע לידתו. הרמתי מעליו את השמיכה ונחרדתי כשראיתיו. הוא היה כחול. במהירות ובלי מחשבה ניסיתי לנשק אותו כפי שאני עושה בדרך כלל, אבל הפעם ההיא הייתה שונה מאוד, וחשתי שאני מנשקת סלע מושלג. בלי להבין מה אני עושה אימצתי אותו בכוח אל חזי על מנת לחמם אותו, ואלה היו הרגעים האחרונים שלנו.

מאותו הרגע חיינו השתנו והתפכו לגמרי. התמלאתי שנאה וזעם כלפי כל ישראלי, מכיוון שכולם היו מבחינתי אחראים בצורה כזו או אחרת למותו. התחלתי לחשוב על כך שלישראלים יש תמיד תירוץ, ושהסיבה לכך שהם הורגים או עוצרים כל פלסטיני היא שהוא זרק עליהם אבן או ביצע מעשה של הקרבת חיים נגדם. אבל בני הרי לא עבר את גיל 6 חודשים, מה הייתה מבחינתם אשמתו??? התשובה שהייתי עונה לעצמי היא שהפשע היחיד שלו הוא היותו פלסטיני.

לא חשבתי בכלל על נקמה, אבל גם לא חשבתי על מחילה, וביני לבין בעלי התחילו חילוקי דעות, מכיוון שלאחר פרק זמן מסוים הוא התחיל לשכנע אותי שנביא לעולם תינוק אחר. דחיתי את הרעיון בתוקף, ושאלתי אותו: מדוע אתה רוצה שיהיה לי תינוק מחדש??? הרי הסוף של חייו ידוע עוד לפני שהוא נולד, מכיוון שבדרך כזאת או אחרת הוא עתיד להיות חלק מהסכסוך הבלתי נגמר הזה, וקיימות רק שתי אופציות: או שייכנס לכלא או שימות מות קדושים. לבסוף נכנעתי להפצרות של בעלי והבאנו לעולם בן. נתנו לו את אותו השם: קוסאי, על מנת שזכרו יישאר לנצח, ותמיד יזכיר לי את מה שקרה.

יום אחד הוזמנתי על ידי אחד מחבריי לכינוס בבית לחם של פורום המשפחות השכולות. בהתחלה סירבתי לכך בתוקף, אך ביום הכינוס, כשאותו חבר התקשר אליי ושאל “איפה את? אנחנו מחכים לך”, החלטתי להגיע.

בהתחלה היו במקום רק משתתפים פלסטינים, והתחלתי להכיר אותם עד שהישראלים הגיעו. כשראיתי את הישראלים נכנסים נעמדתי על מנת לעזוב, אבל הופתעתי מקבלת הפנים היפה שהפלסטינים קיבלו אותם, ושאלתי את עצמי: מאיפה כל החיבה הזאת ביניהם?

ואז החלו הישראלים לספר את סיפוריהם. הופתעתי מאוד, מכיוון שזאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותם בתור אנשים, שכולים, כמוני, שותפים לאותו כאב ולאותן דמעות.

לאחר מכן החלטתי להשתתף באחת התוכניות שנקראת “פרויקט הנרטיבים״, בקבוצה שמנתה כ-30 נשים, פלסטיניות וישראליות. התבקשנו, כפעילות ראשונה, לספר על משהו שהשפיע על חיינו במהלך הסכסוך הפלסטיני-ישראלי. זאת הייתה הפעם הראשונה בה דיברתי על נפילתו חלל של בני בפני מספר גדול של אנשים, ובמיוחד ישראלים, והרגשתי שאני חיה את אותם רגעים מחדש. פרצתי בבכי ולא הצלחתי להשלים את הסיפור. להפתעתי אחת הנשים הישראליות ניגשה אליי, התיישבה על הרצפה מולי ואמרה: “אני מתנצלת.” הסתכלתי עליה בתמיהה, והיא אמרה: “אני מתנצלת בפנייך מכיוון שהאנשים שגרמו את הנזק לבנך ולמשפחתך הם בני עמי, וגם אני אמא, ואני יכולה לחוש את הכאב עליו את מדברת”.

אותה אישה יודעת שבמילותיה הפשוטות היא שינתה את כל עולמי. המילים שלה היו כמו אור קטן שבא ממקום חשוך – להאיר את האפלה ולפתוח אופקים חדשים. מאותו רגע קיבלתי החלטה להפוך לחברה פעילה בפורום, והחלטה זאת הייתה מהחשובות שקיבלתי בחיי.

התחלתי להסתכל על עצמי כניצולה ולא כקורבן. התחלתי לחשוב כמה קל לנו לדבר על השלום והפיוס, אבל הכי חשוב שזאת תהיה החלטה שיוצאת גם מהלב וגם מהשכל. כאשר אנו חשים שנאה או זעם, הרגשות האלה מכסות את עינינו ואת לבנו ומונעת מאיתנו לחשוב בצורה נכונה.

  • קוסאי
  • קוסאי
  • עם קוסאי
  • עם קוסאי
  • ליילא אלשיח' בפאנל ארגוני שלום
  • ליילא אלשיח' לאחר מפגש דיאלוג