סיפורים נוספים

איאד סבארנה - "בואו נחיה בשלום כדי שנמות בשלום"

שמי איאד סבארנה. אני גר בכפר בית אמר שבנפת חברון, אני בן 43 ואב לשלושה ילדים.

כאשר אני נזכר בילדותי, מה שאני זוכר זה רק הפגנות ועימותים עם צבא הכיבוש, עוצר, מעצרים, רימוני גז, חזיזים ופחד גדול של ילד שעדיין לא בן 13. כבר בילדותי הבנתי שהחיים שלי כילד פלסטיני הם לא חיים נורמליים. התחלתי להבין לאט לאט את משמעות המונח “אינתיפאדה”, ואת המשמעות של עם המתקומם למען השגת חירותו.

ב-7 בפברואר 1988, כוחות הכיבוש סגרו את הכביש הראשי המוביל אל בית אמר והתחילו מחאות מצד תושבי הכפר. חבר’ה צעירים ירדו לעבר הכביש הראשי ופרצו עימותים אלימים מאוד עם כוחות הכיבוש, אשר ירו באינטנסיביות על הבחורים שהשתתפו במחאה. לאחר מכן גלשו העימותים אל כל הכפר.

אחי עמאד יצא מהבית והלך למרכז הכפר ובשעה שעמד עם הבחורים המוחים, אחד מחיילי הכיבוש ירה ופגע בו באופן ישיר. עמאד נפגע משלושה כדורים בלב ונפל על הקרקע.

באותו זמן הייתי בבית עם משפחתי וכאשר שמענו את קולות הירי, אבי הלך אל עבר הדלת, כאילו חש שמשהו נורא קרה לעמאד. כשעמד מחוץ לבית עברה נערה ואבי שאל אותה האם מישהו נפגע. היא השיבה בחיוב: “אומרים שיש חלל (שהיד) ששמו עמאד סבארנה”. היא לא ידעה שמי שעומד מולה הוא אביו של אותו בחור.

מייד באותו הרגע נסענו לבית החולים וכאשר הגענו נודע לנו שיש הרבה נפגעים. כאשר ביררנו לגבי עמאד והרופא הבין שמי שמדבר אתו הוא אביו של עמאד, הוא השיב כי למרבה הצער עמאד נפל חלל.

באותם רגעים לא הבנתי מה קורה וחשבתי שאני בתוך חלום, אבל למרבה הצער זאת הייתה המציאות המכאיבה.

עמאד היה בחור בעל מזג נוח, אהוב על משפחתו ועל חבריו. הוא התחתן בסך הכול 20 יום לפני מותו. עמאד הלך ויחד איתו הלכו כל הדברים היפים. יחד איתו נעלמו הצחוקים במשפחה שלנו, ומה שראיתי היו רק הדמעות של אמי והעצב של אבי.

השנים חלפו וגדלתי על השנאה, הכעס והרצון לנקום בכיבוש ובכל העם הישראלי.

באחד הימים שמעתי את אבי מדבר על כך שהוא רוצה להצטרף לפורום המשפחות השכולות הפלסטיני – ישראלי. התנגדתי לרעיון אבל אבי ידע מה שהוא עושה. הוא הזמין אותי להגיע לאחד המפגשים עם חברי הפורום, ומה שעניתי לו היה: “אתה רוצה שאני אדבר עם אלה שהרגו את אחי?”
לאחר היסוס גדול הלכתי, וכשהגעתי הופתעתי מהסיפורים ששמעתי על האובדן משני הצדדים. באותו המפגש הבנתי שכאב האובדן קשה לכולם וכי ישנם אנשים מהצד הישראלי שרוצים שנחיה בשלום זה לצד זה.

היום אני חבר בפורום המשפחות השכולות הפלסטיני-ישראלי, ועושה ככל יכולתי להעביר את המסר של הפורום לקהל גדול ככל האפשר בשני הצדדים. אני יודע שהדרך היחידה לסיום הכיבוש היא הכרת האחר והגעה לפיוס ולשלום.

יש משפט שאני תמיד חוזר עליו: “בואו נחיה בשלום כדי שנמות בשלום”.

  • עמאד סבארנה
  • עמאד סבארנה
  • עמאד סבארנה
  • עמאד סבארנה
  • איאד סבארנה