הכירו את האנשים והסיפורים שמאחורי פורום המשפחות

אסירה בידי הכיבוש

10/11/2010
אמנה אבו עוואד

 

 

 
 

מיומך הראשון ועד סוף חייך אתה אסיר בידי הכיבוש, מוקף בתנאיו, חי בהשפלה יום יומית, וכואב את כאבם של אחרים, כי כאשר אני רואה את בני משפחתי ואת השכנים והחברים שלי נרצחים, מושפלים בשיטתיות, מאבדים את חייהם ואת בתיהם, אני עלולה להשתגע. הסבל שלי ושל החברות שלי בבית הספר שיגע אותי. אני זוכרת שחטפתי מכות עם אלות על ידי חיילים כמה וכמה פעמים ונחנקתי פעמים רבות מגז מדמיע.

הגעתי לגיל שבע-עשרה כאשר תחושות הזעם והכעס והסירוב לחיי ההשפלה, גדלים בתוכי ויחד איתי. החלטתי לצעוק בדרכי שלי, לקחתי סכין. זו הייתה הברירה היחידה שעמדה מול עיניי כשראיתי חיילים מכריחים חבורה של צעירים להיצמד לקיר ומשפילים אותם בכל צורה אפשרית ונהנים מאוד ממה שהם עושים. נסיתי לשפוך את חמתי על אחד החיילים כאשר תפסתי את הסכין והתנפלתי עליו. שאר החיילים הצליחו לתפוס אותי לפני שאגיע אליו, ספגתי מכות והשפלות עד שאיבדתי את הכרתי.

הובילו אותי לבית המעצר בשכם, שם החיים והמוות היו שווים, לא נשארה להם שיטת עינוי והשפלה שלא השתמשו בה נגדי.
לאחר מכן העבירו אותי לכלא ג'למה קרוב לג'נין שם שהיתי שבע עשר יום בתוך תא של מטר מרובע כאשר ליד ראשי אסלת השירותים. במהלך כל התקופה הזו חייתי בבידוד מוחלט. משם העבירו אותי לכלא תל מונד, נידונתי לארבע שנות מאסר בפועל, שהיו כמו חיי גיהנום.

הכאב אינו רק במאסר הגוף, ואף מתחדד במאסר הנפש, כאשר כל דבר שהינך עושה, נעשה לפי פקודה; לאכול, לישון, לנשום ואפילו לחשוב לפי הוראות הסוהרת, ואם "בא לך" להיות חולה, אפילו במחלת לב, יש את תרופת הפלא אקמול.

המון פעמים ישבתי לי בצינוק וניסיתי להיזכר ביום אחד שחייתי בו חיי ילדה רגילה בעולם הזה, לא שיחקתי בצעצוע ולא הייתי בטיול בים.

המקום היחיד בו ביליתי היה בית הספר ואפיל אותו סגר הצבא הישראלי.

לכן, תמיד ידעתי שיום אחד אני אפרוץ כמו שהעם שלי פרץ באינתיפאדה.

בעשרים ושלישי במרץ 1989, במהלך שהותי במאסר, עצרו את גופי ואת נשמתי כאשר נפטרה אמי ונפטר אבי ולא קיבלתי את הזכות להיפרד מהם, במותם איבדתי כל קשר לחיים. ילדה יתומה אני עכשיו.
הנחמה היחידה שהייתה לי בחיי הייתה אישה שהכרתי בכלא, אום יוסף, היא ובני משפחתה. יוסף בנה בקש את ידי בעודי בכלא, אני הסכמתי והוא הביא לי את טבעת האירוסין ביום הביקור. לא אפשרו לנו ביקור פתוח. בכל זאת הוצאתי אצבע מהרשת שבחלון הביקורים וענדתי את הטבעת למרות הכל.

השתחררתי מהכלא, התחתנתי עם יוסף והתחלנו לבנות את המשפחה שלנו, הבאנו לעולם ביתנו ביאן ובנינו יזן. יוסף עם הטוב שבליבו ואהבתו למשפחתו הפך את חיינו למיוחדים מאוד. היו שנים נפלאות, חשבתי שימשכו, אלא שאותה מפלצת ששמה כיבוש חזרה בפעם האלף לגנוב לי את השמחה. ביום חמישי השישה עשר בנובמבר 2000, בשעה שבע וחצי, בכניסה לכפר בית אומר, התכחש אחד החיילים לאנושיות שבו וחיסל את יוסף, ירה כדור בראשו מטווח של שבעים סנטימטרים. יוסף מת מייד. הפושע הזה לא הבין שהוא רצח את יזן וביאן ואותי, הרי יוסף הוא כל עולמי, הוא עבורי האב והאם והבן והבעל והבית.

שנים של כאב, של ויכוח פנימי, של סכסוך. עלו לי אלף רעיונות לנקמה, אלא שתמיד חשבתי על הילדים שלי, לא רציתי להפוך לרודפת נקמה, היקף הכאב שהלך וגדל עם הימים גרם לי לחשוב על דרך אחרת להתמודד עם הכאב שלי. מכאן מצאתי את דרכי לפורום המשפחות השכולות, מקום שהעניק לי מרחב להביע את עצמי בחופשיות, להוציא את הכאבים והכעסים. בפעם הראשונה מישהו מהצד האחר מקשיב לך, מי שתמיד היה האויב שלי. הפעילויות שלי בקבוצת הנשים של הפורום נתנו לי את הבמה לדבר ללא מגבלות על הסבל שלי ולתת להן הזדמנות לדעת שלמרות כל העוול והכאב אני לא מאמינה בדרך האלימות והיא אינה דרכי.


תרגם: אחמד אל-ג'עפרי

Bookmark and Share

הצטרפו והשפיעו
נמצאו 22 תוצאות / עמוד 1 מתוך 2PrevNext