מן התקשורת

מסע הפיוס של ג'ו ופט

16/03/2013
גדעון לוי

  ב-1984 הניח פט מגי פצצה שנועדה לחסל את מרגרט תאצ'ר אך הרגה את סר אנתוני ברי. בתו של ברי ביקרה השבוע בישראל עם האיש שהרג את אביה

ג'ו ברי ופט מגי השבוע בתל אביב. שניהם מעידים שהיו מתוחים לקראת הפגישה
ג'ו ברי ופט מגי השבוע בתל אביב. שניהם מעידים שהיו מתוחים לקראת הפגישה. צילום: ניר כפרי

הארץ


היא והוא. היא בתו השכולה של חבר הפרלמנט הבריטי שנהרג באחד הפיגועים הגדולים בהיסטוריה של המחתרת האירית, האיי־אר־אי, שכיוון להרוג את ראש ממשלת בריטניה אז, מרגרט תאצ'ר. הוא האיש שהניח את הפצצה במלון גרנד בברייטון, שבו התכנסה ועידת השמרנים. הוא היחיד שנעצר בעקבות הפיגוע, הורשע ונידון לשמונה מאסרי עולם. אחרי 14 שנות מאסר שוחרר מהכלא בעקבות חתימת "הסכם יום השישי הטוב", שהביא לשחרור כל אסירי האיי־אר־אי. מאז הוא סובב בארצו ובעולם עם בתו של האיש שרצח, ויחד הם מופיעים במפגשים, בכנסים ובהרצאות. השבוע באו למסע הרצאות בפני ישראלים ופלסטינים, שנועד להציג את ניסיונם המיוחד, המדהים.

 

זה לא סרט טורקי. ג'ו ברי (Jo Berry) ופט מגי (Pat Magee) אינם נופלים זו על צווארו של זה. גם השבוע, כמעט 30 שנה אחרי הפצצה שהרגה את אביה ואחרי מאות שעות שעשו יחדיו מאז, ישבו השניים מרוחקים זה מזו, בשני קצות הספה, נזהרים מאוד בלשונם. ובכל זאת היו לא מעט רגעים מרגשים, כמעט עד דמעות, במפגש אתם.

ג'ו פתוחה ורגשנית יותר, ילדת פרחים לשעבר שבילתה כמה שנים בהודו, שמאמינה ברוחניות ובמדיטציה ועדיין כואבת מאוד את רצח אביה. פט מסוגר הרבה יותר, נוקשה, אפוף סוד ובכל זאת מעורר כבוד לא פחות מג'ו, האשה שמחלה לו במידה מסוימת על אסונה הפרטי. הוא גבר מוצק ומזוקן, בן לפועל מספנות, יליד בלפסט שגדל באנגליה, מדבר במבטא אירי כבד, שהצטרף בנעוריו לצבא האירי הרפובליקאי מתוך תחושת חובה עמוקה לפעול כדי להביא לשחרור בני עמו מהכיבוש הבריטי. היום הוא בן 61. ככה נראה "מחבל עם דם על הידיים". היא בת 55, ילידת לונדון, בתו של סר אנתוני ברי ששנים ארוכות היה חבר הפרלמנט הבריטי מטעם השמרנים, מקורבו של ראש הממשלה אדוארד הית.

בשבת האזנתי להרצאה המרגשת שנשאו השניים לפני החברים הישראלים של "פורום המשפחות השכולות". באמצע השבוע נפגשתי עמם לשיחה ממושכת בדירתה של פעילת הפורום, רובי דמלין. שני המפגשים היו טעונים.

 

בחזית הראשונה

ב-12 באוקטובר 1984 שמעה ג'ו בחדשות על פצצה שהתפוצצה בוועידת השמרנים בברייטון. היא לא שיערה שאביה נפגע. כמה שעות אחר כך צלצל אחיה ודיווח שאמם החורגת נפצעה. עד הערב כבר הגיעה אליה הבשורה המרה יותר. חמישה אנשים נהרגו בפיגוע, אביה היה חבר הפרלמנט היחיד ביניהם. מטמין הפצצה, פט מגי, אמר השבוע שמבחינת ארגונו זו היתה הצלחה, למרות שהם ציפו ליותר הרוגים ובעיקר ליותר הרוגים חשובים, כולל כמובן ראש הממשלה תאצ'ר.

ב"אשת הברזל", הסרט על חייה בכיכובה של מריל סטריפ, מתואר הפיגוע ההוא, מעשה ידיו של פט שיושב עכשיו מולי, באורח מצמרר. כל ניסיון לחלץ ממנו פרטים על תכנון הפיגוע ועל שותפיו שלא נתפסו - נתקל בשתיקה. גם כיום לא ייכנס לפרטים צבאיים ומבצעיים. "הפעולה בברייטון היתה חלק ממערכה. הגענו למסקנה שאם אנחנו רוצים שבריטניה תתייחס אלינו, הדרך היחידה הפתוחה בפנינו עוברת דרך המאבק הצבאי וכי פצצה אחת באנגליה שקולה ל-100 פצצות בצפון אירלנד מבחינת האפקט שלה".

פט היה אז בן 33, אחרי מעצר מינהלי של שנתיים וחצי ותקופה שבה היה מבוקש ועסק בעיקר בהסתתרות ובהימלטות. גם אם היה נלכד לפני ברייטון, הוא אומר, היה נידון ל-20 שנות מאסר, בלי לפרט על מה. "הייתי בחזית הראשונה", הוא אומר ביבושת. כשמונה חודשים אחרי ההתקפה על ברייטון הוא נעצר בגלזגו, ובמשפט מתוקשר שנערך באולד ביילי ונמשך שישה שבועות נידון לשמונה מאסרי עולם - חמישה על חמשת ההרוגים בברייטון ושלושה נוספים בגלל פעילותו האחרת. לבסוף נקצב עונשו ל-50 שנים.

ג'ו לא נכחה במשפטו. היא אומרת שלא היה לה עניין. היא גם לא התעניינה בחומרת העונש שיוטל עליו, לא היתה בה כל תחושת נקם. במקום זאת נסעה לצפון אירלנד, נפגשה עם אנשי הזרוע המדינית של המחתרת האירית, השין־פיין, וניסתה ללמוד ולהכיר את מצוקת הקתולים שחיים תחת הכיבוש הבריטי ואת מניעיו של האיש שהרג את אביה. כיוון שלא היה לה אמון במערכת המשפט הבריטית, אפילו לא היתה משוכנעת שהאיש שנעצר הוא אמנם האיש שהטמין את הפצצה. פט מעולם לא הודה באשמה, כיוון שאינו רואה במעשהו פשע, אבל גם מעולם לא הכחיש את מעורבותו בפיגוע.

ג'ו נצרה את כאבה והדחיקה אותו. היא הזדהתה עם שביתת האסירים הממושכת והזדעזעה מכל פיגוע נוסף, משני הצדדים. גם כשפט שוחרר מהכלא לא הרגישה דבר. אבל כמה חודשים אחר כך, בפיקניק משפחתי, נתקפה סערת רגשות שכמותה לא הכירה עד אז. היא החליטה לפגוש את פט. כמה חודשים אחר כך, ב-24 בנובמבר 2000, נפגשו השניים לראשונה בדירה בדבלין.

שניהם מעידים שהיו מאוד מתוחים לקראת הפגישה. ג'ו מוסיפה שהיתה מפוחדת. הם לחצו ידיים והתיישבו. בשלוש השעות הבאות היה זה פט שנשא בעיקר בנטל הדיבור. הוא ניסה להסביר לג'ו מה היו מניעיו, להציב את מעשהו בהקשר הפוליטי הנכון, להבהיר שלא ראה את דמותם של קורבנותיו. מדי פעם, מעידה ג'ו, עברו קולות במוחה: "מה לעזאזל את עושה עם האדם שהרג את אביך? הוא הרי מצדיק את ההרג". היא היתה משוכנעת שלא תחזור לפגשו. "פגשתי קודם הרבה אנשים שהכירו אותו ואמרו לי שהוא אדם אינטליגנטי, אבל שהוא מצדד באלימות. אמרו לי שהוא לא זקוק בכלל לפגישה איתי, רק אני זקוקה לפגישה אתו. ואז לפתע הכל השתנה. פתאום התחלתי לראות את הפנים האנושיות שמולי. התדמית של הטרוריסט הלכה ונעלמה והתחלפה בדמותו של אדם".

פט: "זה פירק אותי מנשקי. פתאום הרגשתי שהיא מקשיבה לי. שאכפת לה ממני. כרפובליקאי לא הייתי רגיל שיקשיבו לי. זה שינה אותי מאוד. לקח לי עוד הרבה זמן להבין את זה". ג'ו זוכרת שפט שפשף את עיניו ואמר לה: "אני כבר לא יודע מי אני. אני רוצה לשמוע את הכעס שלך, אני רוצה לעזור לך". היא אמרה לו: "מזל שזה אתה". ואז נבהלה: "זה היה רגע מפחיד בשבילי. זאת היתה טריטוריה חדשה, שלא הכרתי ולא הייתי מוכנה לה. רציתי לברוח". עכשיו כבר היה ברור שייפגשו שוב. לפני שנפרדו עוד אמר לה פט, "אני מצטער שהרגתי את אביך", משפט כלל לא פשוט מבחינתו. לבסוף הלכו שניהם לדרכם, סחוטים רגשית ונפשית. אחרי שבועיים שבו ונפגשו. הפעם הבי־בי־סי החל לתעד את המפגשים ביניהם.

איש מאחיה ומאחיותיה לא פגש אותו. גם לא כל חבריו לנשק תמכו במפגשים המתוקשרים עם ג'ו. אבל עכשיו השניים כבר מגדירים את עצמם חברים: "אכפת לי ממנו, אני דואגת לו. אני מודה לו שפתח את הדלת בפני. הוא עזר לי לחזור לאנושיות שלי. זה לא מובן מאליו וזה עוד עלול להיפסק בינינו. באיזה כנס הרגשתי שהוא מצדיק יותר מדי את מה שעשה, ביקשתי ממנו להפסיק והוא התעלם. אחר כך התנתקנו לזמן מה", אומרת ג'ו, ומוסיפה שהיא עדיין "עושה לו חיים קשים". העימותים והדיונים הסוערים ביניהם נמשכו השבוע גם בארץ, במסעדה מזרח ירושלמית באישון ליל.

המאבק היה כדאי? שאלתי את פט. "קשה להצדיק שנים של הקרבה ושפך דם. אני מודע מאוד להרג ולשכול שגרמתי, אבל לא רואה שהיתה דרך אחרת. אני לא יכול לחזור לאחור ולהגיד אם הייתי עושה זאת שוב. אני בן 61. אלו לא היו החיים שאיחלתי לעצמי בצעירותי, אבל לא היתה לי ברירה. רציתי להיות חלק מהמאבק. היתה לנו קהילה מדוכאת וכבושה בצפון אירלנד וזה היה מובן מאליו שעלי להצטרף לאיי־אר־אי.

"זה בדיוק הקונפליקט של חיי - בין הצער על הקורבנות ובין המחשבה שלא היתה ברירה. האלימות צריכה להיות האמצעי האחרון, אבל יש ממשלות שבשבילן היא דווקא האמצעי הראשון. אנחנו מתבוננים בדברים מהצד הלא נכון של הטלסקופ - צריך להתבונן באלו שיש להם כוח והם משתמשים בו שלא לצורך".

ג'ו: "אני חושבת שיש דרכים רבות למאבק ושאלימות לא עובדת. כל מה שמושג באלימות מותיר מורשת מאוד קשה. אבל אני מבינה למה הוא נקט בה. הוא הרגיש שאין לו דרך אחרת. אני בטוחה שאילו עמדו בפניו דרכים אחרות - הוא היה בוחר בהן". אחר כך השתררה שתיקה בחדר, נדמה לי שהיתה מעיקה.

 

מן התקשורת - ידיעות אחרונות

שיחות שלום 09/12/2011
מבעד לעדשה 01/01/2013
אורה לפר-מינץ בתוכנית "העולם הבוקר" - ערוץ 2 01/01/2013
עץ הלימון - זיכרון וטעם 31/01/2013
אינשטיין, מאחוריך! 06/02/2013
לשתות כוס תה עם האיש שהרג את אבא שלי 16/03/2013
מסע הפיוס של ג'ו ופט 16/03/2013
שני פרסים בהולנד לסרט "יום אחד אחרי השלום" 30/03/2013
טקס יום הזיכרון האלטרנטיבי 2013 14/05/2013
המיתוסים המסוכנים ביותר על מלחמה ונשים 27/05/2013
הנחמה שבשלום 23/07/2013
חברים בדם 05/08/2013
האח השכול מסיע פלסטינים לבתי חולים בישראל 08/08/2013
ממתכוני פורום משפחות שכולות "שכנות - נשים יוצרות פיוס" 12/09/2013
אוכל יודע לדבר עם כולם ובכל השפות 27/09/2013
שגית ארבל־אלון, מומחית לאונקולוגיה ומשוררת 02/10/2013
לצלם את החלל 27/09/2013
הקיבוצניקית שכלה אח - ומזמינה להידברות 08/12/2013
כפר סבא: דיאלוג עם פורום המשפחות השכולות בשילוב הקרנה של הסרט "שני פנים לסיפור" 24/12/2013
האם אני יכולה להתפייס עם האיש שהרג את בני 30/12/2013
הומור שחור וריבת שזיפים 13/04/2014
בגלל הכיבוש 22/06/2014
מדוע פוגעת ישראל במחנה השלום הפלסטיני? 12/02/2016
הצטרפו והשפיעו