מן התקשורת

לשתות כוס תה עם האיש שהרג את אבא שלי

16/03/2013
גילי גוראל

 הכתבה  ב-YNET

"הוא לא נראה כמו מחבל". זו תגובה טיפוסית מצד מי שפוגש בפטריק מגי. הגבר הנשען על מקל הליכה, בעל עיני התכלת והזקן הגזוז בקפידה, מזכיר יותר דמות ספרותית של איש רוח. הוא מדבר במבטא אירי, באיפוק ובריכוז. ייתכן שאלה אותן התכונות שסייעו לו להטמין במשך כמה ימים פצצה במלון בעיר ברייטון שבאנגליה ולגרום למותם של חמישה בני אדם. לידו, במרחק מה, יושבת ג'ו ברי, אישה בעלת תווי פנים עדינים, קולה רך ובוטח. אביה, סר אנתוני ברי, נהרג באותו פיגוע. זה 12 שנה שהשניים נפגשים בקביעות ומנהלים דיאלוג אישי ופומבי על פיוס, אלימות, סליחה והבנה. השבוע ביקרו בישראל וברשות הפלסטינית, וסיפרו ל-ynet את סיפורם.

 
 

ב-12 באוקטובר 1984, לפנות בוקר, התפוצץ מטען רב עוצמה במלון Grand Hotel בברייטון בעת שנערך בו כנס המפלגה השמרנית. חמישה בני אדם נהרגו, שני חברי פרלמנט ושלוש נשות פוליטיקאים. עשרות נפצעו. בין ההרוגים היה חבר הפרלמנט סר אנתוני ברי. היה זה פיגוע משמעותי ויומרני בעיצומה של תקופת "הצרות" (The Troubles), הסכסוך המזוין על עצמאות צפון אירלנד, שבמהלכו נהרגו אלפי בני אדם. היה זה למעשה ניסיון התנקשות בחייה של ראש הממשלה מרגרט תאצ'ר, שיצאה ללא פגע, והמשיכה את הכנס למחרת כמתוכנן.

 

המחתרת האירית (IRA) נטלה אחריות לפיגוע. המשטרה קבעה שכמה שבועות קודם לכן השתכן מגי במלון תחת שם בדוי. הוא הטמין את הפצצה באמבטיה בחדר 629, והפעיל אותה מרחוק בעת כינוס המפלגה. הוא נתפס בידי הבריטים כעבור כמה חודשים ונידון ב-1986 לשמונה מאסרי עולם, על הפיצוץ בברייטון ופעילות נוספת. הוא היה בן 35. השופט תיאר אותו כ"אדם אכזרי ולא אנושי באופן יוצא דופן".

 

אולם בעת שכתב את המילים האלה כבר גמלה בלבה של ג'ו ההחלטה לפגוש בפט. "יומיים לאחר הפיצוץ הלכתי למקום כלשהו בלונדון וקיבלתי על עצמי התחייבות - למצוא דרך להוציא משהו חיובי ממה שקרה, לנסות להבין את אלו שהרגו את אבא שלי", סיפרה ג'ו השבוע במפגש בתל-אביב עם "פורום משפחות שכולות ישראלי-פלסטיני בעד שלום", עמותה שבמסגרתה נפגשים ישראלים ופלסטינים שאיבדו בני משפחה מקרבה ראשונה במסגרת הסכסוך.

 

המלון לאחר הפיצוץ. הפצועים היו קבורים בהריסות במשך שעות (צילום: Gettyimages)
המלון לאחר הפיצוץ. הפצועים היו קבורים בהריסות במשך שעות (צילום: Gettyimages)


תאצ'ר עוזבת את המלון ללא פגע. המשיכה בכנס למחרת, בשעה היעודה (צילום: Gettyimages)
תאצ'ר עוזבת את המלון ללא פגע. המשיכה בכנס למחרת, בשעה היעודה (צילום: Gettyimages)

 

ג'ו, שהייתה אז בת 27, החלה לבקר בבלפסט. העיר הייתה זירה ללחימה בין אירים קתולים, "רפובליקנים" שרצו בניתוק מהממלכה והצטרפות לרפובליקה של אירלנד, לבין "לויאליסטים" פרוטסטנטים שרצו להמשיך ולחיות תחת הדגל הבריטי. ברחובות ניצבו טנקים וחיילים בריטים.

 

"פגשתי אנשים משני צדי המתרס שאיבדו את יקיריהם, הייתי במקומות שבהם המבטא שלי סיכן אותי עד כדי כך שהיה עליי לשתוק, פגשתי בכירים במחתרת", מספרת ג'ו על פעילותה באותה תקופה. אבל השינוי הגדול התרחש עם חתימת הסכם יום שישי הטוב ב-1998, שסלל את הדרך להפסקת המאבק המזוין ולהכרה בדרישות הלאומיות של הצדדים השונים בצפון אירלנד. במסגרת תהליך השלום, שוחרר פט מהכלא לאחר 14 שנות מאסר.

 

"אני זוכרת שראיתי את השחרור בחדשות. המחשבה הראשונה שלי הייתה, אצלו הכול בסדר, הוא חופשי עכשיו, אבל אבא שלי לא יכול לחזור לעולם. ואז חשבתי - עכשיו יש לנו שלום, ולכן עליי לקבל זאת כדבר חיובי". זמן לא רב לאחר מכן השניים נפגשו לראשונה.

 

הרגע האנושי

ב-24 בנובמבר 2000, 17 חודשים לאחר שהשתחרר מהכלא, דפק פט על דלת ביתה של מכרה משותפת, נכון לשטוח בפני ג'ו את משנתו הפוליטית ואת הסיבות שהובילו אותו להטמין את הפצצה. "רק כשעמדתי בדלת הכתה בי העוצמה של מה שאני הולך לעשות", הוא נזכר. מהצד השני חיכתה ג'ו לאותה דפיקה בדלת. "כשפט נכנס לחצתי את ידו ואמרתי לו 'תודה שבאת' והוא אמר 'לא, תודה לך'. בהתחלה פט דיבר וג'ו הקשיבה. הוא סיפר לה על החלטתו להצטרף למחתרת האירית ועל האלימות כאסטרטגיה פוליטית לגיטימית. "בעצם, הוא הצדיק את ההרג של אבא שלי".

 

ג'ו תהתה אם לא הלכה רחוק מדי, אם לא בגדה למעשה באבא שלה. "ואחרי שעה וחצי משהו השתנה. פט הפסיק לדבר, שפשף את עיניו, הסתכל עליי ואמר לי 'אני לא יודע מי אני יותר, אני לא יודע מה להגיד. אני רוצה לשמוע את הזעם שלך, את הכאב שלך, ואיך אני יכול לעזור לך'. אז ידעתי שנפתחנו ושמשהו השתנה".

 

לרגע הזה כיוונה ג'ו. הרגע האישי, האנושי, שלאחריו השיחה הפכה להיות דיאלוג בין שני אדם.

 

"באמת התחלתי בלהצדיק את המאבק המזוין שלנו. אבל מה שהמם אותי זה שג'ו ישבה מולי, הסתכלה בי בריכוז רב והקשיבה. וזה היה מעבר לכל מה שחוויתי. כי בעבר חוויתי את שלילת הקול, את ההשתקה. ואז חשבתי, אני יושב מול האישה הזו, שאת אבא שלה הרגתי, והיא מפגינה כלפיי יותר הקשבה וסימפתיה ואמפתיה מכל אחד אחר".

 

ג'ו. שאלתי את עצמי אם לא הלכתי רחוק מדי, אם לא בגדתי באבא (צילום: עופר עמרם)
ג'ו. שאלתי את עצמי אם לא הלכתי רחוק מדי, אם לא בגדתי באבא (צילום: עופר עמרם)

 

פט. "האישה הזו, שאת אביה הרגתי, העניקה לי יותר אמפתיה והקשבה מכל אחד אחר" (צילום: עופר עמרם)
פט. "האישה הזו, שאת אביה הרגתי, העניקה לי יותר אמפתיה והקשבה מכל אחד אחר"(צילום: עופר עמרם)

 

פט מתאר את ההקשבה המוחלטת של ג'ו כגורם שכמו "נטרל אותו מנשקו". "אם בפגישה הראשונה ג'ו הייתה אגרסיבית יותר והייתה מתווכחת איתי, היה לי קל יותר להתמודד עם זה, פשוט הייתי מסתפק בהסבר הפוליטי והולך משם וזהו. אבל אתגר אותי שמישהו באמת הקשיב, זה היה המפתח עבורי. מצאתי את עצמי ללא מילים".

 

אבל ג'ו לא רק הקשיבה. היא גם סיפרה לפט על אבא שלה. "לפני שהוא הלך הוא פנה אליי ואמר: 'אני ממש מצטער שהרגתי את אבא שלך'".

 

שניהם מעידים שחשו בלבול עמוק לאחר אותה פגישה ראשונה. אבל לאיש מהם לא היה ספק בצורך להמשיך בשיחות, שניהם הבינו שזו תחילתה של חקירה פנימית.

 

לא ראה את סבא טוני

ניכר שאכפת להם זה מזה. גם כשמתיחות ניכרת על פניהם, גם כשהם מספרים על שיחה קשה ומאתגרת בערב הקודם, במסעדה בעיר העתיקה בירושלים, ג'ו מתעניינת בעדינות אם ארוחת הצהריים ערבה לחיכו. פט מזכיר לה ברכּוּת עצורה דבר מה ששכחה. נראה שמאז אותו רגע שבו ראו זה את זה לראשונה כבני אדם, וחרף הקשיים, הצליחו ג'ו ופט להביא לכדי שלמוּת את היכולת להתבונן זה בזה באמת, באופן מורכב ורב פנים, אנושי.

 

לאחר הפגישה הראשונה ולאור הכוונה להמשיך במפגשים ואף לתעדם עבור ה-BBC החליטה ג'ו לספר על המתרחש לשלוש בנותיה. מבלי משים נגעה בתה הצעירה, שהייתה אז בת שבע, בעומק הסכסוך. "היא ביקשה שאשאל אותו, 'כשהוא שם את הפצצה, האם הוא לא ראה שסבא טוני היה שם, האם הוא לא ראה אותו?' שאלתי זאת את פט והוא אמר 'לא'. הוא לא ראה שום בני אדם שם כשהוא שם את הפצצה".

 

פצועים מפונים מזירת האירוע. "הוא לא ראה שום בני אדם שם" (צילום: Gettyimages)
פצועים מפונים מזירת האירוע. "הוא לא ראה שום בני אדם שם" (צילום: Gettyimages) 

אבל פט למד להכיר את אנתוני ברי דרך בתו. "פתאום רציתי לדעת עוד על הרקע שלה, על אבא שלה. במהלך פגישות רבות בניתי תמונה שלו. קודם הוא היה אפס עבורי. פתאום התחלתי להבין את האיש הזה טוב יותר. הבנתי שהתכונות שאני מעריך בג'ו בוודאי באו במידה מה מאביה. ואני הרגתי את האיש הזה".

 

"קרה לי משהו שלא חשבתי שיקרה לי", מספר פט על התהליך שעבר מהרגע שבו ג'ו הטתה לו אוזן, "תמיד האשמנו את האויבים הפוליטיים שלנו בכך שהם לא מציגים אותנו באור נכון, בכך שהם עושים דה-הומניזציה לנו ולמאבק שלנו. ופתאום אני מוצא את עצמי מול מישהי שבאמת מנסה להקשיב. ובאותו רגע התחלתי להבין שגם אני וחבריי למאבק רואים את האויב באופן מצמצם ופועלים לפי התפישה הזו".

 

ג'ו מספרת שבתה ביקשה למסור לפט 'שהוא עשה משהו רע מאוד מאוד'. "העברתי לפט את המסר וזה נגע מאוד ללבו. לקראת הפגישה הבאה היא שאלה אותי 'האם הוא אמר שהוא באמת מצטער שהוא הרג את סבא טוני?' כשעניתי בחיוב היא אמרה, 'אז את יכולה לבקש ממנו שיעשה שסבא יחזור עכשיו?'".

 

התיעוד בווידאו, שהחל כמיזם פרטי של חבר, היה לסרט תיעודי שהקרנתו ב-2001 חייבה את פט וג'ו לספר לקרוביהם על המפגשים ביניהם, שעד אז נשמרו לרוב בסוד. ג'ו מספרת שבני משפחתה תמכו בה, אף שנמנעו מלהיפגש עם פט בעצמם. עם חשיפת סיפורם החלו השניים לקיים מפגשים ציבוריים וב-2009, במלאות 25 שנה לפיגוע, דיברו בפני בית הנבחרים הבריטי.

 

"בפעם הראשונה שדיברנו בפומבי, בלונדון, פט אמר שהוא רואה עכשיו שהוא יכול היה לשבת ולשתות כוס תה עם אבא שלי. זה היה חשוב לי מאוד כי הייתה בכך אמת מסוימת. הם באמת היו יכולים לשבת כולם לתה. וכמה עדיף זה היה יכול להיות. אני יודעת כעת שפט רואה את אבא שלי כאדם, ויותר מכך - כאדם נאהב".

 

הקול שהושתק

נפגשתי עם ג'ו ופט בביתה של רובי דמלין, פעילת "פורום משפחות שכולות", בתל אביב. רובי איבדה את בנה דייויד ב-2002, באינתיפאדה השנייה. צלף פלסטיני, תאאר חאמד, ירה בו בעת שהיה בשירות מילואים במחסום בגדה. הוא הרג שמונה חיילים ושני אזרחים ונמלט מהמקום. כעבור שנתיים נעצר ונידון ל-11 מאסרי עולם.

 

רובי, אישה נמרצת ומהירת לשון, ילידת דרום אפריקה, שואבת השראה מסיפורם של ג'ו ופט. היא כתבה לחאמד מכתב ומתעתדת להיפגש איתו. אף שהשיב לה בתחילה במכתב פוליטי הצהרתי, ללא טון אישי וללא פתח לפיוס, הוא מוכן כעת להיפגש איתה. רובי רואה את נקודות הדמיון בינה לבין ג'ו ופט. כשהם מספרים שהמקום הקשה ביותר עבורם לפעול בו הוא עדיין צפון אירלנד, היא חשה הזדהות. בארץ מכנים אותה לא פעם "בוגדת".

 

פט, רובי וג'ו. לא יהיה פתרון פוליטי אמיתי ללא תהליך פיוס (צילום: עופר עמרם)
פט, רובי וג'ו. לא יהיה פתרון פוליטי אמיתי ללא תהליך פיוס (צילום: עופר עמרם)

 

ניכר שבין השלושה שוררת הבנה עמוקה. אבל אני מנסה להבין מדוע, מעבר לתהליך האישי, הם סבורים שיש צורך בתהליכי פיוס לאומיים, האם לא ניתן להסתפק בפתרון פוליטי, בהסכם שלום, והאם בכלל ניתן לדבר על פיוס כל עוד סכסוך הדמים נמשך?

 

הם תמימי דעים ונחושים. "אני לא מאמינה שבאמת יכול להיות פתרון פוליטי ללא תהליך פיוס", אומרת רובי, "אפשר להגיע להפסקת אש, ולא שלא היייתי רוצה הפסקת אש, אבל אם אין פיוס בין האנשים אז זה רק זמני עד הפעם הבאה". פט מסכים איתה: "אני חושב שתהליך הפיוס צריך היה להתחיל אפילו לפני תהליך השלום. כי מנגד עומדת ההדרה וההשתקה של קולות של אנשים בסכסוך. התהליך עוסק בהשמעת הקול ובכך שיקשיבו לקול הזה".

 

חרטה וצער, סליחה והבנה

ג'ו ופט מכנים את התהליך שלהם "מסע". אחרי 12 שנים של דיאלוג ופעילות משותפת זוהי אולי דרך סלולה, אך לא נטולת מהמורות. "אנחנו עדיין חלוקים בינינו באופן עמוק ומהותי במגוון נושאים, אבל השגנו את האמון הנדרש כדי לקיים את השיחות המאתגרות בינינו", מסביר פט.

 

כשהוא נשאל אם בנוסף להבעת הצער הוא גם מתחרט על מה שעשה, ואם הוא סבור שארצו הייתה זוכה בממשל עצמי לולא המאבק המזוין, בולטת בתשובתו חשיבות ברירת המילים. העברית נחרצת מכדי לתאר את התחום שבין צער לחרטה, שבו חיה המילה האנגלית regret שבה הוא משתמש.

 

"אני הבעתי חרטה אישית בפני הקורבן. אני גם חש חרטה/צער (regret) גדולים על כך שהייתי מעורב במאבק שפגע באנשים. אתה לא רוצה להיות בגילי, להביט אחורה על חייך ולדעת שזה מה שעשית, שהרגת אנשים. אבל מצאתי את עצמי בתוך הסכסוך, מילאתי בו תפקיד. חשבתי שאין ברירה אחרת לקהילה שלנו מלבד לפתוח במאבק מזוין - אבל אני מצר (regret) על כך - אבל חשבתי שזה הכרחי. יש כאן קונפליקט, זה קונפליקט בלב ובשכל. אולי אין לכך פתרון. אי אפשר לרבע את המעגל הזה. אני חש קונפליקט גדול לגבי העבר, הייתי מעדיף שהוא היה אחר אבל בהקשר ההוא לא חשתי שיש אפשרויות אחרות. אני לא חושב שהיינו במצב שבו אנחנו היום מבחינת תהליך השלום והשלטון העצמי אלמלא המאבק".

 

בלפסט עדיין לא שקטה: עימותים בגלל הדגל הבריטי

 

הפגנת לויאליסטים בבלפסט בינואר. הסכסוך לא תם (צילום: EPA)
הפגנת לויאליסטים בבלפסט בינואר. הסכסוך לא תם (צילום: EPA)


שוטר מאבטח תחנת אוטובוס בבלפסט בינואר (צילום: רויטרס)
שוטר מאבטח תחנת אוטובוס בבלפסט בינואר (צילום: רויטרס)

 

"אני חושב שאם גרמת כאב, אם לקחת חיים, אתה חייב להצטער על זה (regret). במיוחד בסכסוך שנמשך עשרות שנים.

 

חיים שלמים אבדו בסכסוך הזה, חיים של אנשים רבים. אלה לא החיים שביקשנו לעצמנו. כשהייתי בן 18 חשבתי על דברים אחרים, למדתי קצת בבית ספר לאמנות והשתעשעתי ברעיון להיות אמן. אבל היה זה בלתי אפשרי להפנות עורף למאבק לנוכח הבריונות (הבריטית)".

 

בזמן שפט נאבק עם עברו, ג'ו מתמודדת עם שאלת המחילה. "כשאנשים שואלים אם סלחתי לפט אין לכך תשובה פשוטה, כי אנשים מתכוונים לכל כך הרבה דברים שונים כשהם מדברים על סליחה. האם סליחה משמעותה ויתור על זכותי לכעוס? לא. אני רוצה לשמור על הזכות הזאת. אז אני מדברת יותר על הבנה. הגעתי למקום בתוכי שבו אני יכולה לחשוב שאולי, אם הייתי בנעליו של פט והייתי חווה את מה שהוא חווה, הייתי מגיעה לאותן מסקנות כמוהו. אולי. וזה דבר גדול. עבורי, הבנה זו חשובה יותר מסליחה".

 

רובי תורמת הגדרה לסליחה, כפי שהיא רואה אותה בהקשר זה: "סליחה היא לוותר מרצוני על זכותי המוצדקת לנקמה".

מן התקשורת - ידיעות אחרונות

שיחות שלום 09/12/2011
מבעד לעדשה 01/01/2013
אורה לפר-מינץ בתוכנית "העולם הבוקר" - ערוץ 2 01/01/2013
עץ הלימון - זיכרון וטעם 31/01/2013
אינשטיין, מאחוריך! 06/02/2013
לשתות כוס תה עם האיש שהרג את אבא שלי 16/03/2013
מסע הפיוס של ג'ו ופט 16/03/2013
שני פרסים בהולנד לסרט "יום אחד אחרי השלום" 30/03/2013
טקס יום הזיכרון האלטרנטיבי 2013 14/05/2013
המיתוסים המסוכנים ביותר על מלחמה ונשים 27/05/2013
הנחמה שבשלום 23/07/2013
חברים בדם 05/08/2013
האח השכול מסיע פלסטינים לבתי חולים בישראל 08/08/2013
ממתכוני פורום משפחות שכולות "שכנות - נשים יוצרות פיוס" 12/09/2013
אוכל יודע לדבר עם כולם ובכל השפות 27/09/2013
שגית ארבל־אלון, מומחית לאונקולוגיה ומשוררת 02/10/2013
לצלם את החלל 27/09/2013
הקיבוצניקית שכלה אח - ומזמינה להידברות 08/12/2013
כפר סבא: דיאלוג עם פורום המשפחות השכולות בשילוב הקרנה של הסרט "שני פנים לסיפור" 24/12/2013
האם אני יכולה להתפייס עם האיש שהרג את בני 30/12/2013
הומור שחור וריבת שזיפים 13/04/2014
בגלל הכיבוש 22/06/2014
מדוע פוגעת ישראל במחנה השלום הפלסטיני? 12/02/2016
הצטרפו והשפיעו