מן התקשורת

מדוע פוגעת ישראל במחנה השלום הפלסטיני?

12/02/2016
שלומי אלדר


לפני שש שנים, בחורף 2010, העניק לי "פורום משפחות שכולות ישראלי-פלסטיני בעד שלום" את אות הארגון, המוענק מדי שנה לישראלים ולפלסטינים הפועלים בתחומים שונים התואמים את מטרת הארגון. במהלך עבודתי העיתונאית סירבתי לקבל פרסים מארגונים ומתנועות שונות, אך לארגון חשוב זה, המציין בימים אלו [פברואר 2016] 20 שנות פעילות למען השלום, לא יכולתי לסרב.

בטקס קבלת האות, שנערך בבית ג'אלה (סמוך לבית לחם), הצטופפו מאות משפחות שכולות - יהודיות ופלסטיניות. הן דיברו על דרכים אפשריות לקרב בין שני העמים ולהביא לסוף הסכסוך.

הרעיון המרכזי המנחה את הפורום דומה בעיקרו לארגוני שלום אחרים: להפיל את חומות הדמוניזציה ולהראות שמדובר בבני אדם. אבל כשזה נשמע מפיהן של משפחות שכולות, שאיבדו את יקיריהן כתוצאה מהסכסוך הישראלי-פלסטיני, ועדיין הן בוחרות בתקווה ולא בנקמה, אלו מהדהדים בעוצמה רבה. אינני זוכר מה אמרתי במעמד הענקת האות, לבד ממשפט אחד: "אתם אור גדול בחושך הנורא השורר בחוץ".

כעת נדמה כי גם את האור הכמעט יחיד שנותר מבקשת ישראל לכבות. מתאם פעולות צה"ל בשטחים (מתפ"ש) הודיע בחודש ינואר [2016] לפורום ארגוני השלום על שינוי במדיניות מתן היתרי כניסה לישראל לפעילי שלום פלסטינים, לרבות פעילים ותיקים ומוכרים שעוסקים בארגון מפגשי שלום מזה שנים רבות. אם עד כה נדרשו ארגוני השלום לחדש את היתרי הכניסה של הפעילים בכל שלושה חודשים, מעתה תוגבל כניסתם לישראל של פעילי השלום הפלסטינים ל-180 ימים בשנה. כן הוטלו עליהם מגבלות כניסה קשות נוספות. המדיניות החדשה נכנסה לתוקף בתחילת פברואר, כך שבפועל כל הפעילים איבדו את אישורי הכניסה שלהם ואת זכותם לקבל אישור כניסה בקרוב. מדיניות זו גוזרת למעשה גזר דין מוות על הפעילות למען השלום כגון זו של פורום המשפחות השכולות.

פורום המשפחות השכולות הוקם בשנת 1995 על ידי יצחק פרנקנטל, שבנו אריק נחטף ונרצח בידי חוליית חמאס כשעלה על טרמפ בצומת ראם בדרום בשנת 1994. הרעיון להקמת הפורום ניצת בו כשנפגש עם ראש הממשלה דאז יצחק רבין. פרנקנטל פרס בפני רבין את חזונו לשלום, על אף שבנו נרצח בידי מחבלים, ורבין שאל אותו "איפה ההורים השכולים הפלסטינים?" מכאן קצרה הייתה הדרך להקמת הפורום, המאחד משפחות ישראליות ופלסטיניות ששילמו את המחיר הכבד ביותר ורוצות להביא תקווה לשני העמים.

"הודיעו לנו שיש מדיניות חדשה בגלל המצב", אומר לאל-מוניטור מאזן פאראג', המנכ"ל הפלסטיני של הארגון. "לדעתי מדובר במדיניות חדשה נגד ארגוני השלום. כנראה שרוצים לשמוע את קול המוות והנקמה ולחנוק קולות אחרים של פיוס ודיאלוג".

אישור הכניסה לישראל של פאראג' בוטל גם הוא, מה שהביא בשלב זה לביטול כל התוכניות והפעילויות שתכנן. "קיימנו עד כה כ-400 מפגשים בבתי ספר והמון סדנאות לבני נוער ולמבוגרים. עכשיו הכל נעצר", הוא מסביר. "עם מי אני אדבר? באיזו דרך אני אדבר עם הישראלים? אני תוהה מה אעשה, פיוס עם עצמי?"

אחיו של מאזן, מאג'ד פאראג', הוא ראש המודיעין הכללי של הרשות הפלסטינית. שניהם בנים למשפחה שכולה - אביהם נהרג במהלך האינתיפאדה השנייה מירי של כוחות צה"ל באזור בית לחם. "החיילים הישראלים הרגו את אבא שלי", מספר מאזן. "הוא עשה את דרכו חזרה מירושלים לבית לחם, התחילו יריות והוא נהרג. כל מה שהיה לו ביד זה מצרכים שהוא רצה להביא הביתה. כל האחים שלי היו בכלא הישראלי וגם אני, כבר מגיל 15, באינתיפאדה הראשונה. כולנו חושבים שצריך לדבר, להכיר את הצד האחר, וכך לסלול את הדרך לפיוס".

לפני כשנתיים (2014) זכה מאזן בפרס הדלאי-למה על פעילותו למען שלום העמים. גם היום, בימים הסוערים של האינתיפאדה הנוכחית, הוא ממשיך בפעילותו על אף הדילמות העצומות המלוות אותו מדי יום. "התעוררתי היום בארבע וחצי לפנות בוקר לקול יריות חיילים שנכנסו לעצור כמה ילדים במחנה הפליטים", הוא מתאר. "הבנות שלי התעוררו גם הן בצעקות ובבכי, בפחד גדול. הייתי צריך להרגיע אותן ואחר כך אי אפשר לישון יותר. בתשע בבוקר כבר הגעתי למשרד והתחלתי לדבר על פיוס ושלום, לעשות משהו שאני מאמין בו. תחשוב איזה קושי נפשי יש כאן".

מקבילו של פאראג', המנכ"ל הישראלי של הפורום, דובי שוורץ, אומר לאל-מוניטור כי חשוב דווקא בימים אלה להציג תקווה ולהראות שלא הכל אבוד. "כל הזמן אומרים לנו, לישראלים, איפה מחנה השלום הפלסטיני? אז הנה הוא, הוא קיים. אבל עוצרים אותו".

לדברי שוורץ, פעילי השלום הפלסטינים בגדה הפכו למטרות לעג במחנות הפליטים. "מכנים אותם 'אבו סלאם', שואלים אותם בציניות 'איפה השלום שלכם? אפילו הישראלים לא רוצים לשמוע אתכם'. זה תסכול איום ומכה גדולה לכל מי שמאמין שיש דרך אחרת, דווקא בימים האפלים האלה".

שוורץ סבור כי מדובר במהלך מכוון. "התחושה היא שמשתמשים נגדנו בתירוצים אדמיניסטרטיביים וטכניים", הוא טוען. "כשאנחנו מסתכלים מה קורה עם ארגוני השלום האחרים, אי אפשר שלא להשתחרר מהתחושה שלא רוצים לשמוע אותנו ואת המסר האחר שאנחנו רוצים להגיד".

בפורום המשפחות השכולות לא מתכוונים לחגוג את 20 שנות הפעילות. "אין לנו סיבה לחגוג", אומר שוורץ בכאב. "יש לנו תסכול עצום מכך ש-20 שנים מדברים ואנשים ממשיכים למות. אין לנו תחושת ניצחון גדולה. אנחנו אנשים שרוטים עם הרבה כאב. נחגוג כשאנשים יפסיקו למות".

אל-מוניטור

מן התקשורת - ידיעות אחרונות

שיחות שלום 09/12/2011
מבעד לעדשה 01/01/2013
אורה לפר-מינץ בתוכנית "העולם הבוקר" - ערוץ 2 01/01/2013
עץ הלימון - זיכרון וטעם 31/01/2013
אינשטיין, מאחוריך! 06/02/2013
לשתות כוס תה עם האיש שהרג את אבא שלי 16/03/2013
מסע הפיוס של ג'ו ופט 16/03/2013
שני פרסים בהולנד לסרט "יום אחד אחרי השלום" 30/03/2013
טקס יום הזיכרון האלטרנטיבי 2013 14/05/2013
המיתוסים המסוכנים ביותר על מלחמה ונשים 27/05/2013
הנחמה שבשלום 23/07/2013
חברים בדם 05/08/2013
האח השכול מסיע פלסטינים לבתי חולים בישראל 08/08/2013
ממתכוני פורום משפחות שכולות "שכנות - נשים יוצרות פיוס" 12/09/2013
אוכל יודע לדבר עם כולם ובכל השפות 27/09/2013
שגית ארבל־אלון, מומחית לאונקולוגיה ומשוררת 02/10/2013
לצלם את החלל 27/09/2013
הקיבוצניקית שכלה אח - ומזמינה להידברות 08/12/2013
כפר סבא: דיאלוג עם פורום המשפחות השכולות בשילוב הקרנה של הסרט "שני פנים לסיפור" 24/12/2013
האם אני יכולה להתפייס עם האיש שהרג את בני 30/12/2013
הומור שחור וריבת שזיפים 13/04/2014
בגלל הכיבוש 22/06/2014
מדוע פוגעת ישראל במחנה השלום הפלסטיני? 12/02/2016
הצטרפו והשפיעו