מן התקשורת

הומור שחור וריבת שזיפים

13/04/2014
רונית ורד

 

 לכתבה בעיתון "הארץ"

"זו סובריה", מתחילה רובי דמלין להציג את הנפשות היושבות סביב השולחן. "היא גרה בשכם, והיא אחת הבשלניות הטובות ביותר בקבוצה. מתכוני ריבת הדלעת וריבת השזיפים, שניים מהטובים ביותר בספר, הם שלה. זו תמרה רבינוביץ' מיפו, שתרמה מתכון בלתי נשכח של מלפפונים כבושים בשקית, וזו אום אחמד שהכינה גם היא מיני ירקות כבושים וחמוצים, חריפים עד כדי דמעות. תגידי את האמת אום אחמד, נכון שניסית להרוג את היהודיות עם המלפפונים שלך?", המתרגמת הצמודה מעבירה את דברי דמלין לשפה הערבית ואום אחמד צוחקת בהנאה. "לא את כל היהודיות, רובי. רק אותך".

הומור שחור הוא חלק בלתי נפרד מההווי הקבוצתי. המכנה המשותף לכל הנשים, ישראליות ופלסטיניות, הוא שכול. כולן איבדו בני משפחה קרובים במהלך הסכסוך הישראלי־פלסטיני, כולן חברות ב"חוג ההורים - פורום המשפחות השכולות", ארגון המבקש לייצר דיאלוג בין שני הצדדים הנצים מתוך תחושת הכאב המשותפת. "ההבנה שכאב האובדן הוא אותו כאב היא תמיד נקודת ההתחלה", אומרת דמלין, שהפכה לפעילה בולטת בפורום לאחר שבנה דיוויד נהרג ב–2002.

 

רובי דמלין ובושרה עוואד
רובי דמלין ובושרה עוואד. צילום: דן פרץ
 

אום אחמד (פטימה אל ג'אפרי), ששכלה שניים מאחיה, עלי ומוחמד, הצטרפה לפורום לפני שבע שנים. "פגשתי את רובי בפעם הראשונה כשבאתי לניחום אבלים בביתה של שכנה שהחיילים הרגו את בנה", אומרת האשה המרשימה והכריזמטית ממחנה הפליטים דהיישה. אל ג'אפרי, שישבה חמש שנים בכלא הישראלי בגלל פעילותה הפוליטית, עומדת בראש קבוצת נשים המנסה להפוך את מלאכת הרקמה הפלסטינית המסורתית למקור פרנסה. "הייתי בהלם לראות שם ישראלית. המפגש הראשון היה קשה וטעון. רובי אמרה לי שהיא איבדה את בנה, ואני הטחתי בה שאיבדתי שני אחים וצעקתי עליה שהישראלים רוצים להרוג את כולנו ולקחת את אדמתנו. המפגש השני היה בקבוצה בפורום, הם ביקשו ממני לבוא לספר את הסיפור שלי, ומאז הפכנו לחברות הכי טובות. המשפחה והסובבים כעסו מאוד בהתחלה. הנכדות שלי, כולן בנות עשרה, היו המתנגדות הגדולות ביותר. אמרו לי, 'היהודים התעללו בך ובמשפחה כל ימי חייך. איך תשבי איתם סביב אותו שולחן?' אבל אני, שידעתי סבל גדול כל ימי חיי, חברה בפורום כי יש לי 33 נכדים שאני לא רוצה שיסבלו כמוני או יראו את המראות שבהם חזיתי אני".

"Jam Session", ספר בישול שובה לב המאגד מתכוני פירות וירקות משומרים, נולד כחלק מפעילויות הפורום. "זה התחיל בסמינר סוף שבוע שהתקיים לפני שנה וחצי ונכחו בו רק נשים", מספרת דמלין, אשה שאוהבת ויודעת להעריך את תענוגות השולחן. "בפורום חברות 600 משפחות, נשים וגברים, ולמרות שאני שונאת מילים שהתרוקנו מתוכן כמו 'העצמה נשית', התעורר בקרב החברות צורך להיכרות אינטימית יותר. בסופו של דבר התגבשה קבוצה בת 50 נשים, 25 מכל צד, שביקשה לבלות זמן משותף ולהעמיק את היחסים דרך תרבות המטבח".

 

תמרה רבינוביץ' ואום אחמד
תמרה רבינוביץ' ואום אחמד. צילום: דן פרץ
 

עיתונאי האוכל והמו"ל גיל חובב, והשף חוסאם עבאס, שניהם חברים קרובים של דמלין מחייה שלפני השכול - כשהיתה בעליו של משרד יחסי ציבור - התנדבו לעזור ולהדריך. את התוצאה - שלושה מפגשים עונתיים שבהם הכינו הנשים מבחר ריבות, קונפיטורות ומיני שימורים ולימדו זו את רעותה סודות עתיקי יומין - תיעדה הצלמת רלי אברהמי.

"רצינו מזון לא מתכלה כי ביקשנו למכור את התוצר ביריד שהכנסותיו יוקדשו להמשך הפעילות", מושכת דמלין בכתפיה כשהיא נשאלת מדוע בחרו בנושא השימור והכבישה. הסיבות אולי פרקטיות ופרוזאיות, אבל דברי מזון מותססים, כבושים וחמוצים ניצבים היום בלב השיח הקולינרי העולמי, ולא בכדי. רק בשבוע שעבר פירסם השף האמריקאי דיוויד צ'אנג מניפסט נלהב בשבח ה"רקוב" המסורתי על פני הנהייה המודרנית אחרי ה"טרי". מזון משומר, והטכניקות שנועדו להכניע את הטבע לרצון ולצורכי האדם, נטלו חלק חשוב בהיסטוריה החברתית והתרבותית של האנושות. על מנה של חומוס יכולים אולי להתקוטט הצדדים הלכודים במעגל מייאש של איבה וחוסר היכרות, על ריבת חבושים או טכניקה ראשונית וקדומה של כבישת זיתים קשה יותר, גם אם במתכוני הנשים השונות אפשר לזהות הבדלים וגיוון הנובעים ממקורות גיאוגרפיים ותרבותיים שונים.

 

 ריבת שזיפים, מתוך הספר
ריבת שזיפים, מתוך הספר. צילום: גיל חובב
 

בושרה עוואד, אם שכולה מבית עומאר, בישלה סירופ ענבים, חמאת זיתים ומאלבן, קינוח של ענבים, שומשום ואגוזים ("מספיק להיפגש כדי לקרב בין הלבבות", היא אומרת, "לא צריך דווקא לבשל, אבל כנראה יש אמת בפתגם הערבי העממי המסורתי המדבר על לחם ומלח כאמצעי לחיבור"); דמלין, שעלתה לישראל מדרום אפריקה, תרמה מרמלדת תפוזים אנגלו־סקסית השוכנת לצד ריבות חושחש שבישלו אחיות המתגוררות מעבר לקו השנוא שהנציח המצב הפוליטי; ונשים ישראליות שכולות ממוצא דני ועיראקי וילידות הארץ מציגות בספר מתכונים שהורישו להן אמותיהן. התוצאה, כמו האווירה השוררת במפגשים, מלאה בשמחת חיים ואופטימיות מפוכחת. התמונות המשותפות והמילים המאופקות המתארות את סיפורן של הנשים נדירות בעידן של חוסר הידברות והתלהמות. ההכנסות ממכירת הספר מיועדות להמשך פעילות הקבוצה.

***


  ניתן לרכוש את הספר ישירות דרכנו:
office@theparentscircle.org (הספר נשלח מאיתנו גם לחו"ל)
או בחנות הספרים "סיפור פשוט" - שבזי 36, נוה צדק, תל-אביב. לרכישה אונליין

 

 

 

מן התקשורת - ידיעות אחרונות

שיחות שלום 09/12/2011
מבעד לעדשה 01/01/2013
אורה לפר-מינץ בתוכנית "העולם הבוקר" - ערוץ 2 01/01/2013
עץ הלימון - זיכרון וטעם 31/01/2013
אינשטיין, מאחוריך! 06/02/2013
לשתות כוס תה עם האיש שהרג את אבא שלי 16/03/2013
מסע הפיוס של ג'ו ופט 16/03/2013
שני פרסים בהולנד לסרט "יום אחד אחרי השלום" 30/03/2013
טקס יום הזיכרון האלטרנטיבי 2013 14/05/2013
המיתוסים המסוכנים ביותר על מלחמה ונשים 27/05/2013
הנחמה שבשלום 23/07/2013
חברים בדם 05/08/2013
האח השכול מסיע פלסטינים לבתי חולים בישראל 08/08/2013
ממתכוני פורום משפחות שכולות "שכנות - נשים יוצרות פיוס" 12/09/2013
אוכל יודע לדבר עם כולם ובכל השפות 27/09/2013
שגית ארבל־אלון, מומחית לאונקולוגיה ומשוררת 02/10/2013
לצלם את החלל 27/09/2013
הקיבוצניקית שכלה אח - ומזמינה להידברות 08/12/2013
כפר סבא: דיאלוג עם פורום המשפחות השכולות בשילוב הקרנה של הסרט "שני פנים לסיפור" 24/12/2013
האם אני יכולה להתפייס עם האיש שהרג את בני 30/12/2013
הומור שחור וריבת שזיפים 13/04/2014
בגלל הכיבוש 22/06/2014
מדוע פוגעת ישראל במחנה השלום הפלסטיני? 12/02/2016
הצטרפו והשפיעו