מן התקשורת

שגית ארבל־אלון, מומחית לאונקולוגיה ומשוררת

02/10/2013
נרי ליבנה

 כרופאת נשים מומחית לאונקולוגיה, מנהלת ומקימת מרכז לטיפול בנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, מתנדבת ב"רופאים ללא גבולות" ופעילה בפורום ההורים השכולים - שגית ארבל־אלון נחשפת מדי יום לסבל אנושי עצום. עם צאתו לאור של "מחוץ למעגל", ספר שיריה הראשון, היא מספרת על היכולת להכיל את ייסוריהם של אחרים, ועל הריק הפנימי שעומד בשורש יצירתה, ואינו מתמלא לעולם

לכתבה בעיתון הארץ

צילום: תומר אפלבאום

"יש לך הכל:/ עיניים יפות כחולות/ פנים טובות/ בעל/ בית/ כלים נאים/ מקצוע מכובד/ משפחה בלי עין הרע אנשים שאוהבים את מה שאת/ מרעיפה", כותבת שגית ארבל־אלון בשיר הפותח את ספר שיריה הראשון, "מחוץ למעגל" ‏(הוצאת כרמל‏), שיצא לאור לאחרונה. לארבל־אלון יש אמנם כל הדברים האלה שהיא מונה: היא כירורגית־גינקולוגית־אונקולוגית, מנהלת מרכז "בת עמי" בבית החולים הדסה עין כרם לטיפול בנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, שאותו גם הקימה ומתנדבת ב"רופאים ללא גבולות". היא בתם של השופטת עדנה ארבל ואיש כוחות הביטחון, אורי ארבל. היא גרה בבית נאה ברעות, נשואה לאיל אלון, מהנדס אווירונאוטיקה, שאותו הכירה בזמן שירותה הצבאי, יש לה ארבעה ילדים מוצלחים, חברים וחברות לרוב והיא גם מבשלת נהדר.

היה קל להתעצבן עליה ולראות בה דונה־אידיאלה מרגיזה לולא היה לה עוד משהו, שצובע את התמונה המושלמת בגוונים אחרים, הפריט האחרון שמופיע ברשימת המלאי שלה הוא "חור בבטן/ לכתוב ממנו/ שירה". החור שמניב שירים יפים כל כך מסביר גם את התכונה הבולטת ביותר של ארבל־אלון - יכולת אינסופית להכיל את סבל העולם כולו - תולדה של כישרון יוצא דופן לאמפתיה וחמלה.

בשנת 2009 זכתה בפרס השירה לזכר פרופ' עופר לידר בתחרות שירת המדע מטעם מכון ויצמן. ארבל־אלון איננה הרופאה היחידה, מאז שאול טשרניחובסקי, הכותבת שירים, ונראה שאין זה מקרי. העולמות הרבים שהיא מסתובבת בתוכם, אינספור המקומות בעולם שאליהם הגיעה בשליחויות רפואיות, עבודתה כמנתחת מומחית לסרטנים של נשים, כמטפלת בנפגעי תקיפה מינית וכמתנדבת המטפלת בחלכאים והנדכאים ביותר, ומצד שני, ההוויה הכמעט פסטורלית של חייה המשפחתיים, חייה כאמא, כאשה, כאהובה, כמו עצם היותה משוררת, כולם משתלבים לדמות אחת מורכבת, ולפחות למראית עין, שלמה ובלתי מסוכסכת וכולם כאחד מתבטאים גם בשירים המכונסים בספר שיריה.


 

שגית ארבל־אלון .

 

"בשפה מדויקת, בעוצמה רגשית נדירה, ברגישות ובחמלה, מספרים השירים הישירים של שגית ארבל־אלון על רגעים של חסד וקירבה בעולם מלא כאב, על פגישות חטופות ועל פרידות שאין להן סוף, על אהבה שאין לה בית ועל בית שאין לו אהבה" - כך מצוטטת צרויה שלו על גב כריכת ספרה של ארבל־אלון.

את ספר השירים של מי שיילדה נשים רבות כל כך, סייעה להביא אל העולם המשוררת אגי משעול, מורתה של ארבל־אלון, וכרגיל אצל ארבל־אלון גם מי שהפכה לחברתה הקרובה. השיר "פטר רחם" מוקדש למיילדת הגדולה של שיריה. "במחלקת הפגים של שירייך/ באינקובטורים פתוחים וסגורים/ בין הנקות והחתלות/ נשקלות הברות", היא כותבת.

"השירה היא השפה הראשונה שלמדתי", אומרת ארבל־אלון. "היה לי המזל לגדול אצל אמא שדיברה איתי בשפה הזאת. הטקסטים הראשונים שהקריאו לי היו של מרים ילן שטקליס ולאה גולדברג. אמא שלי לא הקריאה לי סיפורים, היא הקריאה לי שירה, וזו גם השפה הראשונה שבה דיברתי אל הילדים שלי. אחר כך שיפרתי את עצמי בעקבות קריאת ספרו של ברונו בטלהיים ‘קסמן של אגדות' והתחלתי לספר גם אגדות. הספר הראשון שביקשתי שאמא שלי תקנה לי כשהייתי בת 16 היה 'כל החלב והדבש' של נתן זך. לסיום התיכון ההורים שלי קנו לי את כל כתבי אלתרמן ולסיום רפואה את מילון אבן שושן. זה מה שביקשתי מאחיותי. בתור נערה החדר שלי היה מקושט כולו בשירים שהודבקו על הקיר". לדבריה, שיריה הראשונים נכתבו בתקופה זו. "השיר הראשון שהעזתי להראות לאחרים" נכתב בגיל 18, לאחר שחבר טוב של אביה נהרג.

בגלל חיבתה לספרות, בתקופת לימודי התיכון היתה משוכנעת שתהיה מורה לספרות כשתגדל. "עשיתי בגרות בספרות. החלום שלי היה להיות מחנכת בישראל, למרות שכבר אז היו סימנים לנטייה שלי לרפואה, כי התנדבתי במד"א. בצבא הייתי מורה חיילת ואחר כך קצינת הוראה. בהמשך קרו שני דברים - עברתי תהליך של אבחון מקצועי, שם אמרו לי שהדבר שהכי חשוב לי זה לתת ולטפל. אבל המאבחנת הוסיפה - ‘בטח תרצי גם לכתוב סיפורי ילדים'. כאילו מובן מאליו שאם אני אשה ארצה לכתוב לילדים. הדבר השני שקרה זה שאבא שלי קיבל התקף לב. כשזה קרה כבר חשבתי על לימודי רפואה, אבל בעקבות התקף הלב הכרתי רופאים בוגרי הפקולטה בבאר שבע והחלטתי ללמוד שם. נרשמתי לארכיטקטורה בטכניון, לפסיכולוגיה בתל אביב ולרפואה בבאר שבע, התקבלתי לכל המקומות ובחרתי בלימודי הרפואה".

ארבל־אלון מעולם לא התחרטה על הבחירה הזאת. "ביום שבו לא אשמח לקום בבוקר וללכת לעבודה שלי אפסיק לעשות אותה", היא אומרת. "אני אוהבת את המפגש האנושי הזה. הוא כל כך מתגמל וחשוב. העובדה שאתה יכול להפוך את חוויית גילוי הסרטן מסיוט למשהו קל יותר - יש לה משמעות גדולה בעיני. העבודה מעניקה לי את האפשרות לפגוש אנשים ברגעים הכי קשים שלהם ולעזור, וזה מאוד מתגמל".

"השיר שאמא שלי הכי אוהבת בספר נקרא ‘אנקויה קינדה'", היא מוסיפה. "זה שיר על המפגש האנושי שהתקיים ביני לבין פציינטית אתיופית שדיברה רק אמהרית וטיגרינית. העובדה שבסופו של דבר היא החלימה מהסרטן הכי פחות חשובה במפגש בינינו, מפגש של אשה עם אשה מעולם אחר לגמרי כשלשתינו מטרה משותפת".

המפגש המתואר מתחיל בכך ששתי הנשים יושבות זו לצד זו על מיטת בית החולים הגבוהה כמו שתי ילדות שרגליהן אינן מגיעות לרצפה - "אצבעותייך, שוקולד שפג תוקפו/ שלובות באלו חסרות הצבע/ שהגשתי לך". השורות הבאות מגלות שלמרות פערי השפה, הן מצליחות לתקשר ללא מילים, בשפת החמלה והאחווה הנשית. "אינני מבינה אף מילה/ מאלו המתגלגלות בין שינייך הצחורות/ באמהרית או טיגרינית,/ ושפת התנ"ך המשותף לנו/ לא מאירה את עינייך/ כמו ברגע בו הנחת/ את ראשך על כתפי/ הנדרכת למאבקנו המשותף/ ולכל אחת/ היתה דמעה".

נשיות מודחקת

את בעלה הכירה בנסיעת רכבת בשירותה הצבאי. עבר זמן עד שהפכו לבני זוג אבל מיד לאחר אותה פגישה מקרית גמרה בלבה שאיל, קצין גבוה וחתיך בחיל האוויר, הוא מי שיהיה לימים בעלה ואבי ילדיה. כשהחלה את לימודיה בבאר שבע כבר היתה נשואה. איל, ששירת אז ברפא"ל, התגורר בכרמיאל והיא התגוררה עם שותף בדירת סטודנטים בבאר שבע. בהמשך, כשעבר לשרת בחצרים, עברה להתגורר עמו בבסיס חיל האוויר.

איך היה לגור בחצרים? החלפת מתכונים לעוגות ביסקוויטים עם נשות טייסים?

"אני לא האדם המתאים לזה. בסוף השנה השנייה ללימודַי נולד יואב, בני הבכור. הציונים שלי רק עלו מהרגע שנולד, כי הבנתי שאי אפשר לבזבז זמן. הבן השני, דור, נולד בשנה השישית, ויובל, בתי, נולדה בתקופת הסטאז'. מיכל נולדה לפני 12 שנה. היא האהבה הגדולה של אגי. היא מדקלמת מגיל 7 בערך את שירה ‘הקיוסק'".

ארבל־אלון בחרה להתמחות בגינקולוגיה משום ש"רפואת נשים מכילה הכל - כירורגיה, אנדוקרינולוגיה ורפואה פנימית. זו התשובה השכלית לשאלה למה דווקא גינקולוגיה. התשובה הרגשית היא שזו היתה הזדמנות הפז של חיי להתיידד עם האשה שבי. למרות שכבר הייתי אמא לשלושה ילדים עוד לא ידעתי שהיא שם. זו הפעם הראשונה שאני אומרת את המשפט הזה בקול רם".

מה המשמעות של ההתיידדות הזאת?

"אני חושבת שזו מתנה גדולה מאוד להיות אשה, היכולת לראות את הדברים עגול יותר ורך יותר, לראות את הקשר בין הפנים לחוץ, את הגבול בין הבהיר והלא בהיר - היא מתנה".

איך זה היה לפני שהתיידדת עם האשה שבתוכך?

"אני לא כל כך רוצה לזכור, אבל אני חושבת שלא ידעתי להכיל את התכונות המיוחדות לנשים. הייתי טום בוי, היה לי צורך להוביל. לא במובן שבו זה נובע אצלי היום, ממקום של איכות ועוצמה, אלא ממקום של כוח, שהוא שונה לגמרי. אני חושבת שהתעלמתי מהחלקים הנשיים שלי. כשמישהו אמר לי פעם, כשהייתי בת 30, שאני אשה חושנית, זה מאוד הפליא אותי. בכלל לא הייתי מודעת לזה".

את ההתמחות שלה עשתה בבית החולים וולפסון ואז נסעה עם משפחתה לרומא כדי להתמחות בבית החולים אומברטו פרימו בגינקולוגיה אונקולוגית. לדבריה, בתקופה זו הרומן שלה עם השירה נקטע למשך שש שנים. במקום היפה שבו התגוררה, ליד וילה אדה, הרגישה פתאום שאיננה מסוגלת לכתוב. "הבנתי שהשירה, שהיתה חלק ממני מהיום שאני זוכרת את עצמי, לא זמינה לי. הבנתי שיש לי מחסום. חזרתי ארצה והלכתי לסדנת ביבליותרפיה לשחרר את זה".

כמה מהשירים היפים בספרה מאזכרים את התקופה הזאת, ביניהם השיר "רומא", שיר חשק החושף את תהליך גילוי החושניות שלה: "לא אזכור היכן, אם בכלל/ נשקת לי ומאיזו כסות/ ניסינו להיפרד/ גם לא את המילים/ שלוו את אצבעותיך/ באיטלקית לחושה".

למי נכתב השיר הזה? למי בכלל נכתבו כל שירי האהבה והפרידה שבספר?

"זו טעות לקרוא את השירים שלי מנקודת מבט אוטוביוגרפית. יש משהו טוב ביכולת לדמיין, אז אפשר גם לחיות בשלום עם הגוף, שבשנים עברו חייתי איתו הרבה פחות טוב והיום אני חיה איתו בהשלמה. הרגשתי שמנה, תמיד הייתי. אבל ככל שהתגלו אצלי יותר בעיות רפואיות הבנתי שצריך להתעסק בגוף מבחינה רפואית ופחות מבחינה נפשית. השירים שלי נכתבים מתוך מקום לא ביוגרפי, אותו חור שכתבתי עליו".

מהו ה"חור" הזה?

"אני חושבת שמדובר במשהו שמשותף לכל המשוררים. זו הבדידות שאתה מרגיש גם כשאתה מוקף אנשים. זו גם אותה רגישות שמביאה אותי להסתכל על הסבל של האחר, ומאפשרת לי להזדהות עם הסבל, ויחד עם זה לבודד רכיבים בתוכו ולהסתכל עליהם מבחוץ. זה בעצם אותו המצב שבו את מתעוררת ומחייכת בלי סיבה, או עצובה בלי סיבה וזה המקום שממנו נוצרים השירים וזה המקום הלא ביוגרפי. בגלל זה נורא מצחיק אותי שאנשים מנסים לפענח את הביוגרפיה שלי בשירים. אני יכולה לכתוב לאהובים דמיוניים פחות או יותר ולהשתמש בשביב מבט ולעשות ממנו משהו גדול, אבל בהחלט קשת הרגשות שם כולה שלי. אני לא יכולה להדביק את זה לדמות, למעט דמותו של חבר נפש שהיה לי ושנעלם מחיי וכאב הפרידה ממנו הוא אותו הכאב שמופיע בשירים שלי ונעלם ושוב מופיע".

מי החבר הזה?

"חבר שהיה לי איתו דיאלוג מהסוג שיש רק לבני המזל בינינו. הייתי בת 20 כשהכרתי אותו, לא היה לי איתו רומן אבל היתה אהבה מאוד גדולה ואחרי 11 שנים של חברות קרובה, שבה גם גידלנו ילדים ביחד, הוא קם והלך מהחיים שלי בלי לומר מילה. הפרידה ממנו, שנכפתה עלי, ושלא ניתן לי שום הסבר עליה, היא פצע שמלווה אותי כל הזמן. באופן כללי, שאלת המפתח בחיים שלי היא איך צומחים מהפצע. משום מה, בגיל מאוד צעיר הבנתי שהחיים מאוד קצרים. היו מספיק אירועים דרמטיים סביבי, כמו זה שירו באמא שלי כשהייתי בת 5. היא חטפה כדור ברגל כשהיתה בהריון עם אחותי - אדם שירה לכל עבר בבית המשפט פגע בה. מגיל אפס אני חיה כאילו אין מחר. החיים מאוד קצרים והם צריכים להיות מאוד משמעותיים. זה כמו ציווי פנימי. באחד השירים אני כותבת שאני נוסעת עם רופא ומודיעים לנו על איזה אסון שקרה והוא מתכנס בתוך עצמו ואני מצווה להמשיך את החיים. אני חושבת שזו תובנה מאוד חזקה שבאה לי מהבית. אני מסתכלת היום על הבת שלי שאומרת לי, ‘את קמה לכל הקשיים בשמחה'. השילוב הזה מביא אותי להיות בפצע, לגרד בתוכו, אבל גם לצמוח מתוכו כל הזמן".

את זוכרת את התחושה הזאת גם כילדה?

"מה זאת אומרת, בוודאי. כשקראתי שירים בילדותי התחברתי לבדידות הזאת ולצער. אני חושבת שהרבה מאוד אנשים בורחים מעצב. כתב עלי יגאל סרנה שאני מומחית לסוגים רבים של סבל, והוא צודק. יש לי יכולת הכלה לכאב, לסבל ולסופניות. במקום שאנשים נבהלים וזזים הצדה, אני שם. זה מביא אותי להתעסק בסרטן ובתקיפה מינית; זה מוביל אותי לקצה העולם, להתעסק בסבל שאנשים נרתעים ממנו. בעבר חשתי את הבדידות באופן תהומי. היא היתה תהום פעורה. זה קורה כי אתה מרגיש שאתה לא מובן עד הסוף. פעם אמרתי להורים שלי, שליוו אותי לחדר ניתוח, שגם ברגעי האושר הכי גדולים אתה לבד כי רק אתה יכול להכיל את האושר הזה".

התחושה שהיא מתארת, שהזמן קצר, מוצאת ביטוי אירוני בשיר "חוכמה". "כמה חוכמה יש בשיר הזה", התפעל המשורר חיים גורי כשקרא את הדברים הבאים: "קראתי ‏(איפה שהוא‏) שחשוב/ לחיות כל יום כאילו/ הוא האחרון/ בחיי/ לכן קמתי מוקדם ויצאתי/ לעבודה, ערכתי קניות/ קיפלתי כביסה/ פרקתי מדיח/ ליקטתי רגשות לשיר/ חתכתי סלט לארוחת הערב/ קילחתי, סיפרתי עוד/ סיפור לפני השינה/ השכבתי, נשקתי".

כרופאה, היא נדרשת לא פעם לבשר לפציינטיות שלה שהזמן שנותר להן קצר. "למרות שאני אף פעם לא אומרת להן כמה זמן יש להן. אני גם לא מורה להן מה לעשות. אני מקשיבה, נותנת מידע, ומאפשרת להן להחליט בעצמן. שאלתי את עצמי מה היה קורה אם הייתי מגלה שיש לי תקופת זמן קצרה מאוד לחיות, שבועות או חודשים, והמסקנה שהגעתי אליה וכתבתי עליה, היא שהייתי ממשיכה לחיות את החיים הרגילים שלי".

סרטן חברתי

כשחזרה עם משפחתה ארצה, התמנתה ארבל־אלון לרופאה בהדסה עין כרם ובני הזוג בנו את ביתם ברעות. אפשר היה לחשוב שארבל־אלון תסתפק בקריירה דחוסה מאוד ככירורגית־גינקולוגית־אונקולוגית, בשילוב תפקידיה כאם וכרעיה, ובשעות הפנאי תכתוב שירים, אבל נראה שארבל־אלון פשוט לא מסוגלת לנוח. את הקריירה שלה כמתנדבת במד"א החליפה, כאמור, בהתנדבות בארגון "רופאים לזכויות אדם" ובמסגרתה היא מרבה לבקר במקומות נידחים כדי להעניק סיוע רפואי.

לאחרונה חזרה ממסע לפרו. "פגשתי בירושלים אדם, חולם אמיתי, שהקים בפרו מרפאה לאבחון מוקדם של סרטן צוואר הרחם. נדלקתי על זה שהוא הקים מרפאה באמצע שומקום עם צוות שנוסע למקומות שאף תרמילאי לא מגיע אליהם, ובוודאי שלא רופא. בארץ שכיחות סרטן צוואר הרחם היא הנמוכה בעולם. אבל באירופה זה הסרטן מספר שתיים שנשים חולות בו.

"מיכל, בתי הקטנה, אמרה לי, ‘אני מצפה שתלמדי כמה מילים בקצ'ואה ושתתחברי עם השמאניות'. חזרתי הביתה והיא שאלה אותי, ‘מה למדת בקצ'ואה?' אמרתי לה, ‘למדתי איך אומרים בקצ'ואה: תורידי מכנסיים, תפסקי רגליים'. השנה הייתי בדרום סודן. נסעתי עם שני חברים רופאים כדי למצוא ולטפל בפציינטים החולים במחלה עלומה של ילדים, סוג של אפילפסיה, שנקראת ‘מחלת ההנהון', ומתבטאת בתנועת ראש לא רצונית. נסענו לחקור את המחלה הזאת מבחינה גנטית. ישנו בתנאים לא תנאים ופגשנו אנשים נפלאים".


 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ארבל־אלון בדרום סודן. חקרה את מחלת ההנהון. צילום: פרופ' איתן גלון

לפני שש שנים החליטה, יחד עם רופאים נוספים, להקים את מרכז בת עמי, ששמו נובע מהמוטו של בית החולים הדסה "ארוכה בת עמי". "אני תמיד אומרת על שירה ועל רפואה שמי שעוסק בהן מתחייב בנפשו. בת עמי הוא מרכז לטיפול בנפגעי ונפגעות תקיפה מינית. זה מרכז אקוטי. המרכז הראשון הוקם בוולפסון בשנת 2000 והוא זה ששם לראשונה את הנפגע או הנפגעת במרכז. מיד עם ההקמה בוולפסון התגייס אצלנו צוות ועשה את אותו הדבר בהתנדבות שנים רבות, עד שהוקם מרכז שחי מסבסוד זעום של משרד הבריאות ובעיקר מתרומות. זה צוות שמורכב מעובדות ועובד סוציאליים, רופאים גינקולוגים ורופאי ילדים ואחיות ייעודיות שלמדו את התחום.

"תקיפה מינית היא החצר האחורית של החברה שלנו. על פי הסטטיסטיקה אחת מארבע נשים עברה תקיפה מינית - אני לא מדברת על הטרדה מינית, אלא על תקיפה של ממש, על הפעלת אלימות שנועדה לכפות מגע מיני. זה שכיח מאוד ובכל זאת זה משהו שלא מדברים עליו. הקבוצה של המרכז הפכה להיות קבוצה שמשנה תהליכים, למשל, בעניין של תשאול הפציינט. אני שואלת כל אשה שנכנסת אלי לחדר במרפאה הגינקולוגית, או שאני מטפלת בה במחלקה או ב'רופאים לזכויות אדם', אם עברה תקיפה מינית. פעם לא שאלו אף אחת. היום אנחנו מובילות תהליך שכל אשה שנכנסת לבית חולים תישאל. אצל נשים רבות זה כמו כפתור שחיכה להילחץ והן שופכות את הכאב שנשאו בשתיקה. כל כך הרבה נשים מחכות שמישהו יושיט להן יד. אנחנו מנסים לשבור קשר של שתיקה. אולי אם הקשר יישבר זה יקרה פחות. הסודיות מעניקה כוח לתוקפים. כמובן, יש גם קורבנות גברים. אני מדברת על נשים כי אני רופאת נשים".

מי מטפל בגברים?

"אם אנחנו זקוקים לטיפול בפגיעה בפי הטבעת אנחנו מערבים כירורגים, אבל מבחינות אחרות אותו צוות שמטפל בנשים מטפל גם בגברים. אני לא מאפשרת אפליה על רקע מגדרי, גם לא בתחום הזה. בית החולים התגייס כולו לתמוך במרכז הזה. תחשבי על זה שהדסה, עם קשיי הקיום שלו, מחזיק מרכז שאין בו שום רווח, יש בו רק חסד. כשיוצאים נגד השר"פ של הדסה, צריכים לזכור שיש בו גם דברים שאין בשום בית חולים אחר בירושלים".

מה למדת מעבודתך במרכז?

"קודם כל למדתי להיות עדה. לא לשפוט, אלא להקשיב בלב פתוח לסיפור שלפעמים נשמע הזוי. קל יותר לא להאמין, כדי לא להכיל את כל הרוע של העולם. בכל פעם חשבתי ששמעתי סיפור מורכב ומזעזע, שיותר ממנו לא יהיה, ובכל פעם יש לי הפתעות חדשות. תקיפה מינית זה משהו שמזעזע אנשים באופן יסודי, כי זו לא גזירת גורל, זה נובע מהרוע האנושי. אתה יכול להתייצב ליד נערה, ילדה, אשה, גבר, ילד, רק אם אתה שם עם כל הלב, רק אם אתה יכול להקשיב ולראות את החשכה והמצוקה. ומעבר לזה, ישנם הדברים המקצועיים, כמו ללקט עדויות פורנזיות, למנוע הריון או מחלות מין. יש לנו המון פענוחים על רקע בדיקות דנ"א. התמחיתי בסרטן גופני, ואני עוסקת לא מעט שעות בסרטן אנושי, סרטן חברתי, שהמין האנושי מייצר".

וכשאת חוזרת הביתה את לא מפחדת על הבנות שלך כל הזמן?

"אני לא טיפוס חרדתי, תודה לאל, אבל אני בהחלט שומעת את עצמי מזהירה אותן מאלכוהול, שיכול להיות קטליזטור במקרים האלה, ואני כנראה משמיעה יותר אזהרות מאמא ממוצעת. לפעמים אני לא ישנה בלילות. היתה לי ילדה שנאנסה על ידי אבא שלה. ילדה מלאת חיים בת 12 עם תלתלים משגעים כמו של הבת שלי. שאלנו אותה אם היתה שפיכה, והיא אמרה, ‘הוא שפך לי ביד. איכס, זה מגעיל'. חצי שנה לא ישנתי בלילות. חצי שנה חלמתי על הילדה הזאת. השיר ‘ההוא שבא בכוח' נכתב על האיש הזה. הטיפול בצד הנפשי, בפוסט טראומה, לעולם לא בא לידי ביטוי במערכות הבריאות. אין תמיכה בנושא של הטראומה המשנית. אין לנו מימון לזה. בין רבע לשליש מאלה שמגיעים אלינו הם ילדים. הילדה הכי צעירה שטיפלתי בה היתה בת שנה ושלושה חודשים עם קרע בנרתיק. יחד עם אחת הרופאות הצעירות הייתי צריכה לתפור לה את הנרתיק ופשוט לא הפסקתי לבכות. הרגשתי שהדם אזל לי מהפנים. המטופלת הכי מבוגרת שהגיעה למרכז שלנו היתה בת 95".

היא נאנסה בבית אבות?

"כנראה. על מרבית המקרים אנחנו לא יודעים. אם לבת עמי מגיעות 200 נשים בשנה ואחת מארבע מותקפות, אז עיקר הבעיה הוא מסך השתיקה ונגדו אנחנו מנסים ללחום".

מי אנס את התינוקת?

"לא יודעים. חקרו ולא הגיעו למסקנה. האבא לא היה חשוד. לא כל המקרים מתפענחים".

מגיעים הרבה גברים וילדים?

"גברים מגיעים פחות, אבל מגיעים. בעיקר בחורים צעירים וילדים. פעם חששנו שלא יגיעו מכל מיני מגזרים, אבל מגיעים מהמגזר החרדי ומגיעים מהמגזר הערבי. סומכים עלינו שנהיה דיסקרטיים. הגיע גבר נשוי, אב לשלושה, חרדי צעיר, והוא כל כך פחד מהסביבה שהוא השכיב את אשתו לישון ורק אז הגיע לבת עמי. אנחנו מפנים גברים לעובד סוציאלי שעובד איתנו, עידו. כשאותו צעיר חרדי הגיע, אמרתי לו שהיום יש כוננית אשה ואולי הוא רוצה לחכות לעובד סוציאלי גבר, אבל הוא הסכים שאבדוק אותו כי הכי חשוב היה לו להגיע עד חמש בבוקר הביתה, לפני שאשתו מתעוררת. כך שאנשים מבינים שיש מול מי להתנהל, וזו אמירה חזקה, חברתית ואנושית".

את מבינה את הדחף של אנשים לתקוף?

"זה דחף לאלימות. מה מוביל לאלימות ולשליטה? גדול עלי להסביר את זה. כשמגיעה נפגעת, הדבר הכי חשוב לי הוא להחזיר לה שליטה. שהכל יהיה בקצב שלה. היא תקבע מי ידבר איתה ומי לא".

זה מה שדומה בינך לבין אמא שלך, אתן נתקלות בכל כך הרבה סוגים של רוע אנושי.

"אני חושבת שמה שדומה בינינו זה חוסר הרצון להשלים עם הרוע. אני לא רוצה להיות מנהלת של שום דבר, אבל להוביל שינוי זה חשוב".

מחסום הקול

בשבוע הבא היא נוסעת לאוניברסיטת הארווארד כדי לעבור קורס ב"מנהיגות רפואית". "מנהיגות רפואית היא היכולת לחולל תהליכים משני מציאות, וזה מה שמעניין אותי. אולי בהזדמנות הזאת גם אצליח לגייס תרומות לבת עמי".

לפני כחודש פורסם במוסף הספרותי של "הארץ" שירה "רופאים ללא גבולות", המוקדש לד"ר יוסוף שטאת. השיר, ששמו הוא ניגודו האירוני עד כאב של המתואר בו, עורר תגובות רבות וסוערות. מאות מכתבים, רובם מזדהים ומתרגשים, הגיעו אליה בעקבות הפרסום. בשיר מסופר על רופא המנסה בכל כוחו לעבור במהירות האפשרית את המחסומים שהוצבו על ידי "אלה שאתה רואה/ רק ככובשים/ ‏(ביניהם גם בני, אולי, שגודלו למעשים טובים‏)", כדי לנסות להציל את בתו הילדה שנפצעה בתאונה. "קולך עוד יציב כשאתה מנסה לשכנע/ את המפקד,/ את הקצין,/ שהיא בכלל ילדה,/ שאתה רופא,/ אביה/ שלא מצליח לעצור את הדימום./ ייללת מואזין בוקעת מחזך/ ובמרחק שני כיסאות ממך/ גם אני מחדשת את השבועה".

השיר הזה מספר סיפור אמיתי ונורא, שאליו נחשפה ארבל־אלון במסגרת חברותה בפורום המשפחות השכולות. "יש להם פרויקט נראטיבים. במסגרת הזאת נפגשנו עם חבורה של רופאים פלסטינים ואחד מהם סיפר את סיפור ילדתו שנהרגה בתאונת דרכים, והוא קיבל את הידיעה בזמן שהיה בטיפול נמרץ. לא נתנו לו להכניס את האמבולנס לשטחי ישראל והילדה נפטרה מפצעיה. אני חושבת שקיבלתי מאות מכתבים ופניות וכבר שלושה שבועות אני מייסרת את עצמי על כך שלא הספקתי לענות להם".

התגובה המרגשת ביותר שזכתה לה היתה מאת חבריו ליחידה הנבחרת שבנה, דור, משרת בה. "בזמן שערכתי את אחת הטיוטות האחרונות, דור אמר לי שהוא רוצה לקחת את השיר לצבא, ואז הוא סיפר לי שהם שכבו באוהל, לוחמי היחידה, נבחרת המסוקסים האלה, וקראו שירים. ביום שישי שבו התפרסם השיר שלי, באתי לקחת אותו מהכניסה לבסיס והם ניגשו להגיד לי איזה ספר יפה ואיזה שירים מרגשים וחשבתי שאני בסרט. לוחמים נועזים אומרים לי דברים כאלה על ספר שירה. כשהגענו הביתה פתחתי את הצ'ימידן כדי להוציא ממנו כביסה מלוכלכת וראיתי את הטיוטה של הספר בין המדים".

השיר ששבר את לבי יותר מכל הוא השיר שנתן לספר את שמו, "מחוץ למעגל":

"את לא עשויה מחומרים של/ מלכת הכיתה/ וזה לא שאת לא/ מצחיקה או שנונה/ גם טובת לב, מראה/ ונעימה/ וכשאת נכנסת לאולם ראשונה/ לא בטוחה/ את מחבקת/ את עצמך/ למקרה שאיש לא יתיישב/ לצדך/ נצמדת לקיר/ נשמרת מחצי עלבונות/ הננעצים ב'תפסיקי להיות/ תמיד צודקת'/ הם אוהבים אותך/ גם אם עוד לא למדת לזהות/ את כל הסימנים/... וכשעינייך מתמלאות/ ואת בוחנת את מערומי בדידותך/ הישנה והמוכרת/ אני שולה הבטחה מארכיב הדז'ה־וו:/ כשתהיי גדולה/ תבחרי לך בעצמך/ את הכיתה".

"מתנהל אצלנו ויכוח במשפחה למי כתבתי את זה, לבתי הגדולה או לבתי הצעירה", מציינת ארבל־אלון. "אני נותנת לוויכוח להתנהל, אבל האמת היא שהוא נכתב עלי וכל אשה שכותבת לי אומרת שהיא מרגישה שזה נכתב עליה".

ובחרת לעצמך את הכיתה?

"כן, ואני ממשיכה לבחור בכל יום. ברגע שאפסיק להתרגש ולשמוח במה שאני עושה ובעצמי שעושה את זה, אלך לחפש לעצמי כיתה אחרת".

 

 

מן התקשורת - ידיעות אחרונות

שיחות שלום 09/12/2011
מבעד לעדשה 01/01/2013
אורה לפר-מינץ בתוכנית "העולם הבוקר" - ערוץ 2 01/01/2013
עץ הלימון - זיכרון וטעם 31/01/2013
אינשטיין, מאחוריך! 06/02/2013
לשתות כוס תה עם האיש שהרג את אבא שלי 16/03/2013
מסע הפיוס של ג'ו ופט 16/03/2013
שני פרסים בהולנד לסרט "יום אחד אחרי השלום" 30/03/2013
טקס יום הזיכרון האלטרנטיבי 2013 14/05/2013
המיתוסים המסוכנים ביותר על מלחמה ונשים 27/05/2013
הנחמה שבשלום 23/07/2013
חברים בדם 05/08/2013
האח השכול מסיע פלסטינים לבתי חולים בישראל 08/08/2013
ממתכוני פורום משפחות שכולות "שכנות - נשים יוצרות פיוס" 12/09/2013
אוכל יודע לדבר עם כולם ובכל השפות 27/09/2013
שגית ארבל־אלון, מומחית לאונקולוגיה ומשוררת 02/10/2013
לצלם את החלל 27/09/2013
הקיבוצניקית שכלה אח - ומזמינה להידברות 08/12/2013
כפר סבא: דיאלוג עם פורום המשפחות השכולות בשילוב הקרנה של הסרט "שני פנים לסיפור" 24/12/2013
האם אני יכולה להתפייס עם האיש שהרג את בני 30/12/2013
הומור שחור וריבת שזיפים 13/04/2014
בגלל הכיבוש 22/06/2014
מדוע פוגעת ישראל במחנה השלום הפלסטיני? 12/02/2016
הצטרפו והשפיעו