מן התקשורת

חברים בדם

05/08/2013
יהודה שוחט

חברים בדם

 בעוד המדינה סוערת מההחלטה לשחרר אסירים, רמי אלחנן ובסאם עראמין נלחמים על הידברות. הישראלי שבתו נרצחה בפיגוע והפלסטיני ששוחרר מהכלא הישראלי ובתו נורתה מאש מג"ב עושים הכל כדי להראות שאפשר אחרת. "במלחמה, כולם עם דם על הידיים"

מוסף 24 שעות, "ידיעות אחרונות"

יהודה שוחט | צילום: אלכס קולומויסקי

 

שחרור אסירים "עם דם על הידיים"? רמי אלחנן יודע בדיוק על מה מדברים. אין לו ספק שמתישהו ייצאו לחופשי גם מי שידיהם מגואלות בדם בתו סמדר, שנרצחה בפיגוע במדרחוב בירושלים בספטמבר 1997 , והיא בת 14 בלבד. מולו ניצב בסאם עראמין, בעצמו אסיר משוחרר, עם עבר של פעילות עוינת. גם הוא שילם בדמו על הסכסוך, כשבתו בת העשר אביר נורתה בראשה בכדור גומי מטווח קצר על ידי חייל ומתה. אבל בניגוד למה שניתן היה אולי לצפות, גם בשבוע כל כך טעון, המפגש בין השניים הוא הכל חוץ מטעון.
"זו אהבה מקודשת בדם", נאנח אלחנן ומתבונן בבסאם במבט חברי. "גם לי יש דם על הידיים", הוא אומר. "אני מבוגרי טראומת מלחמת יום הכיפורים, והרגתי אנשים במלחמה. אז מה?"
"כשמדברים על אסירים שביצעו עבירות שלפני הסכם אוסלו, אין בזה צדק", מהנהן בסאם בתגובה לדברים. הרי אותם אנשים שהפוליטיקאים השתמשו בהם ככלים במלחמה נשארו בכלא. לי הרי לא הייתה לי בעיה אישית עם ישראלים, נלחמתי עבור המדינה שלי. מה לעשות, במלחמה כולם עם דם על הידיים. הרי עם מי ישראל עושה מו"מ? עם אנשים כמו ג'יבריל רג'וב, אסירים לשעבר".

נדמה שהשכול טשטש לחלוטין את הגבולות בין רמי לבין בסאם. אחרי אלפי הרצאות משותפות ומפגשים משפחתיים, הם מבינים זה את זה באופן כמעט עיוור, מסוגלים להשלים זה את זה ולהעביר ביחד מסר שקשה לעמוד מולו. "רמי היה במלחמה, היה צריך למות כמה פעמים ולא מת", אומר בסאם בכאב. "סמדר מה עשתה? היא לא הייתה בלבנון, לא הרגה אף אחד. רק הלכה לטייל עם החברות שלה, לקנות מחברות לבית הספר. בשביל מה להרוג אותה? למה?
ואביר, היא לא הייתה בגדודי אל אקצה. זה אני שהייתי צריך למות כמה פעמים, ואלוהים יודע איך שרדתי. היא, מה עשתה? רק יצאה לבית הספר לשחק עם חברות ובא אליה חייל מאחורה ובום. למה?

"אני מכבד את האנשים שאומרים שאף פעם לא יבינו איך אנחנו משתפים פעולה. גם אני פעם לא הבנתי. מאז שהכרתי את רמי ב־2005 הלכנו המון פעמים לנחם אנשים שהילדים שלהם נהרגו, ובכל פעם כאב לי על סמדר, ילדה שרק הפכה לנערה, אבל עדיין לא הבנתי את הסבל הנורא עד שאביר נהרגה. זה אוכל אותך 24 שעות ביממה. אתה רואה בחורה יפה ואומר 'אביר, סמדר'. רואה בת מוצלחת 'זאת הייתה יכולה להיות אביר או סמדר'. מי שלא איבד ילד לא הבין ולא יבין ולא יתקרב להבין, אנחנו גם לא רוצים שיבינו, רק שיתעוררו. שום דבר לא שווה. שום דבר".

רמי שולף מהנייד את תמונות שתי הבנות, מספר שמדי יום הוא מביט בהן ושואב כוח להמשיך. "הדם של הילדים שמתו לא יותר אדום מהדם של הילדים שימותו", הוא מסביר את נכונותו לשחרר את כל האסירים. "קח דוגמא מדרום אפריקה, מאירלנד. טרוריסטים עבור צד אחד הם לוחמי החופש של הצד השני. ברגע שאתה מתייחס לזה כאל סוגייה של סחר־מכר, כאל רווח מול הפסד, הפסדת. צריך להחליף דיסק. המילה המשמעותית ביותר כאן היא כבוד: אני צריך לראות את בסאם כשווה לי לחלוטין. אתה צריך גם לתת לעצמך דין וחשבון מי עושה דברים כאלה ולמה. הרוצח של אביר הוא קורבן בעצמו. הוא לא נולד רוצח. גם הרוצח של הבת שלי לא נולד כזה. ההשפלה, הדיכוי, טשטוש הגבולות המוסריים, הם אלה שהפכו אותו לכזה".

דברים שלמדתי בכלא
"חוג ההורים - פורום המשפחות השכולות" שהפגיש בין בסאם ורמי הוא ארגון ישראלי־פלסטיני משותף שמונה כבר למעלה מ־600 משפחות, וכל חבריו איבדו בן משפחה כתוצאה מהסכסוך הממושך. הם מאמינים שאם הם פלסטינים וישראלים ששילמו את המחיר הגבוה ביותר, יכולים לשבת יחד ולחפש דרכי שלום ופיוס - אז כל אחד יכול.

בפרויקט הנרטיב של פורום משפחות שכולות משתתפים ישראלים ופלסטינים מאותו תחום עיסוק - חינוך, רפואה ועוד - במטרה ליצור דיאלוג ולהכיר טוב יותר את הצד השני. המשתתפים נפגשים מספר פעמים בתל אביב, בליפתא, ביד ושם ובבית ג'אלה על מנת להציג לצד השני את ההיסטוריה של העם שלו.
את מפגש הנרטיב של הפסיכולוגים ואנשי החינוך הנחה ג'מיל קסאס, תושב מחנה הפליטים דהיישה, ששלושה מבני משפחתו נהרגו במהלך השנים: במלחמת העצמאות, במלחמת לבנון הראשונה ובאינתיפאדה. לאחר שאחיו נהרג הוא חש חובה לפעול על מנת למנוע את הסבל שפגע במשפחתו ממשפחות אחרות, ישראליות ופלסטיניות. "במשך עשרה ימים ישבנו ובכינו", סיפר. "בעשרת הימים האלה כל העולם שהה איתנו, ואחרי עשרה ימים נותר לנו בבית חלל ריק שאיש לא יכול היה למלא. ברגע שאיבדתי את אחי, איבדתי את החיוך שלי. נאסר מת ומתו גם אחרים חוץ ממנו. אנשים מתים עד עכשיו. עד מתי אנשים ימשיכו למות בנסיבות כאלה? אני חושב שזו חובתי להראות את הכאב הזה. אני מקווה שהכאב הזה לא יעבור גם לצד השני".

ענת מרנין שחם, שאיבדה את שני אחיה במלחמת יום הכיפורים, הנחתה את קבוצת הנרטיב של אנשי החינוך. "אנחנו דור שיקדם פתרון של שלום, תקווה לכולם", היא אומרת. "עוצמת הכאב היא שמניעה ומעניקה לנו את הכוח לעשות זאת". לצידה הנחה מחמד אל באו, שאחיו נהרג מאש צה"ל כשהלך לבקר את חבריו. "פיראס, מה הוא עשה? במה הוא אשם?", הוא שואל. "רציתי להרוג את כל הישראלים שסביבי כדי לנקום את מותו. תכננתי דברים רבים, אך אחרי תקופה מסוימת הגעתי לצומת עם שתי דרכים. האחת דרך הנקמה. זו דרך קלה מאוד, אבל במי אנקום? בעם הישראלי? העם הישראלי לא הרג את אחי, ואם אני הורג אותם, האם זה יחזיר לי את אחי? האם זה יחזיר את החיוך? כמובן שלא. הבנתי שהדרך הנכונה היא לעשות משהו למען פיראס ולמען העם שלי, מעשה שיוביל את עמי לדרך בטוחה. היום אני פועל על מנת להשמיע את קולי ולומר: אנו חייבים לחיות יחד".

בין המשתתפים נרקמים קשרים וסיפורים מרגשים, ובהם סיפור של בחור ובחורה ישראלים שנפגשו במהלך הפרויקט והתחתנו, או חברות בין רופא פלסטיני ורופאה ישראלית. גם בין רמי לבסאם התפתחה חברות דומה. לראיון בירושלים הם מגיעים יחדיו על האופנוע של רמי, שאוסף את חברו מהמחסום הסמוך לכפר ענתא. הקשר ביניהם נוצר עם הקמת הארגון הישראלי־פלסטיני "לוחמים לשלום", שבו השתתף בסאם, שהשתחרר זה מכבר מהכלא הישראלי, ואליק, בנו של רמי, היה מהצד הישראלי.

"זרקתי אבנים, עשיתי גרפיטי", מספר בסאם על הנסיבות שהביאו למעצרו. "היינו חמישה ילדים ומצאנו כמה כלי נשק אמיתיים - רימוני יד, קלצ'ניקובים. חברים שלי השתמשו ברימוני היד נגד ג'יפים של מג"בניקים בכפר שלנו ליד חברון. למזלנו אף אחד לא נפגע כי הם לא ידעו איך להשתמש בזה. בכלא למדתי שהאויב הכי גדול שלך הוא אתה עצמך. אנחנו כל הזמן חיים בפחד. חיים בעבר, ומפחדים מהעתיד. עברתי תהליך שבסיומו הבנתי שאם אתה שונא את האויב שלך אתה פוגע רק בעצמך. לאט לאט התחלתי להבין את הצד השני. להבין שאדם מסוגל לעשות דברים שאפילו חיות לא מסוגלות לעשות אחת לשנייה. בכלא אתה הופך לרגוע, רגיש לסבל של האויב שלך. אתה פנוי לגלות את האנושיות שבך".

היה רגע אחד שבו הבנת את זה?
בסאם: "אולי זה התחיל כשראיתי סרט על השואה בכלא. אני לא יכול לומר שהזדהיתי עם הקורבן. מבחינתי, האנשים שראיתי בסרט כאילו לא היו שייכים לאף אחד, כי היה לי קשה לראות את הקורבנות כקורבנות בהתחשב במעשים של הבנים שלהם. בסך הכל, היחסים בין הסוהרים לאסירים מייצרים טרוריסט אמיתי. אתה רק רוצה לשרוד כדי לנקום, אבל שם התחלתי את התהליך. כשאתה פוגש אנשים כמו רמי, אתה פוגש בני אדם ותפיסת העולם משתנה. מתחיל לייצר משהו משותף לך וגם לרמי. זה מה שקרה לי".

"כאילו איבדתי אותה שוב"
התפיסה הזאת של בסאם לא השתנתה, אלא אף התחזקה, לאחר שבתו אביר נהרגה מפגיעת כדור גומי לפני שש שנים. "זה היה בענתא, ליד בית הספר שלה", הוא משחזר את היום הנורא. "איזה בחור פשוט רצה לראות אם הוא יכול לפגוע בה או לא. היא הייתה בסך הכל בת עשר וכמה חודשים". לצדו, בבית החולים, הוא מצא יום וליל את רמי שמודה: "בשבילי זה היה כאילו איבדתי את הבת שלי שוב".
היום השחור של רמי התרחש עשר שנים קודם לכן. בספטמבר 1997 נהרגה בתו סמדר, בת 14, נכדתו של אלוף (מיל') מתי פלד, נהרגה בפיגוע במדרחוב בן יהודה בירושלים. רמי, שעד אותו רגע היה אדם ציני ומנוכר, שהתפרנס מעבודה כמעצב גרפי, התכנס בתוך עצמו. "זאת הייתה שנה של כעס, חוסר אונים ויאוש מאוד גדולים", הוא משחזר. "זה היה ניסיון כאילו לחזור לנורמליות כשלא הבנתי שנורמליות לא תחזור עוד לחיי".

שנה לאחר מכן הוא ליווה את אישתו להפגנה נגד השהות של צה"ל בלבנון, כשלפתע ראה את יצחק פרנקנטל, מייסד חוג ההורים שבנו אריק נחטף ונרצח על ידי מחבלי חמאס ב- 1994. "עצם המפגש היה עבורי זעזוע", הוא נזכר. "הוא עמד שם בצד, ליד ההפגנה, עם כיפה גדולה על הראש ומיד נדרכתי. התחלנו לדבר והוא סיפר לי על הבן שלו ועל הפורום, ואז נזכרתי שבשבעה שלנו, בין אלפי האנשים שהגיעו לנחם, גם הוא הגיע, וחשבתי לעצמי איך הוא בכלל מעז להיכנס לבית של אדם שאיבד את הבת שלו ולחשוב שגם הוא איתו בעניין של השלום. מאוד כעסתי עליו. ממש רתחתי. אבל אז הוא הציע שאבוא לראות מפגש של החבר'ה המטורפים האלה, והמפגש שינה לי את החיים. באתי ציני, מזלזל, אבל המחזה של המשפחות הפלסטיניות השכולות היווה עבורי תדהמה אמיתית. ראיתי אישה מבוגרת עם לבוש מסורתי שחור, ועם תמונה של ילד בן שש על סיכה שהוצמדה לבגדה. זאת הייתה רעידת אדמה בשבילי".

מאז מקדיש רמי את חייו לניסיונות הידברות בין ישראלים לפלסטינים, ולהרצאות לכל מי שרק מוכן לשמוע. "ראיתי אנשים שנושאים את אותו מטען וכואבים את אותו כאב, וזה מתחיל ונגמר בהידברות", הוא מסביר. "הרי לא נזרוק אותם למדבר והם לא יזרקו אותנו לים. צריך לשנות את זה. התחלתי מסע שנמשך עד היום, של הגדרה מחדש של עצמי, של הציונות והיהדות והישראליות שלי. של היכולת להבין את בסאם בלי לוותר על הסיפור שלי. בעיניי הוא איש ענק, מורה דרך, לפיד. בזכותו עשיתי את המסע אל החברה הפלסטינית והסיפור הפלסטיני, התרבות, המוזיקה, דברים שהיו מוסתרים ממני באופן שיטתי ומגמתי. גיליתי את היופי ואת ההכרח שבזה. כבר 16 שנה אני לא מפסיק להתפעל. הייתי בן 47 כשזה קרה, ואני רק חושב על השנים שלפני כן, עבורי זה ממש אובדן".

אבנים בתא המטען
בסאם, שסובל מצליעה ("אף אחד לא היה יכול לפצוע אותי, הייתי מאוד מהיר אבל לצערי מחלת הפוליו תפסה אותי"), מפתיע בעוצמת האופטימיות שבו, בשליחות, במחויבות למטרה. החיילים במחסומים כבר מכירים אותו ונדרכים בכל פעם שהוא מגיע, תוהים כמה זמן הוא יעמוד הפעם במחסום וינסה להחזיר אותם בתשובה.
"לפעמים זה מצליח", הוא זורח פתאום. "אתה גורם לחייל שלפני דקה ראה אותך כחשוד או כמטרה לראות אותך כאדם, והוא מתחיל לבכות. מבחינתי זאת ההצלחה. לפני כמה שנים קיבלתי ספר זיכרון של חייל, בן של חבר. בחצות הלילה נסעתי עם הילדים הביתה ועצרו אותי במחסום. בחור צעיר אמר לי 'הו, ענתא, אתם עושים בעיות. אתה זורק אבנים?' אמרתי 'בטח, למה לא'. אמר לי: 'מה יש בבגאז'. 'אבנים', אמרתי. הוא ביקש שאפתח את הבגאז'. פתחתי, הוצאתי את הקופסא ואמרתי: 'תראה את האבנים שלי'. הוא ושאר החיילים באו עם הנשק שלוף ודרוך ואז הוצאתי את הספר ומצאתי את עצמי עם ארבעה חיילים סביבי, לא מפחדים, עם הנשק למטה. הראתי להם תמונות של הבחור, חתיך, יפה כל כך. 'בשביל מה הוא מת?', שאלתי אותם. אחד מהם, בחור צעיר, חיבק אותי עם הנשק שלו. מזל שזה היה בחצות ואנשים מהכפר לא ראו את זה".

אתם מרגישים שאתם מצליחים להזיז משהו? שיש עוד תקווה?
בסאם: "אם לא הייתי מרגיש שמשהו זז, לא הייתי ממשיך. אני תמיד מזכיר לעצמי, שלפני הקהל אני מדבר עם עצמי. צריך להיות בני אדם. זאת הדרך. המצב לא נורמלי. צריך לחדש את המחויבות בכל רגע ובכל יום. ברמה האישית, הרבה דברים זזו. לפחות שיניתי את עצמי. שחררתי את עצמי. אני אומר לבן שלי ולחברים שלו - תפסיקו עם האלימות, לא בשביל הישראלים אלא בשביל הפלסטינים. זה אינטרס שלנו. אינטרס שמשותף לשנינו. איזה משוגעים אנחנו".

רמי: "זה סוג של חזון. רוב המשפחות השכולות, ולא משנה הסיבה, נכבות. דועכות. מתות לאט לאט. אנחנו עושים אלף מפגשים בבתי ספר ישראלים ופלסטינים בשנה. נכנסים יחד לכיתה, רוב התלמידים רואים בנו שני חייזרים. מעולם לא ראו ישראלי ופלסטיני יחד שקוראים אחד לשני 'אחי'. רוב הילדים האלה, גם ישראלים וגם פלסטינים, הם קורבנות של תהליך - יש מערכת שלמה שמכינה את הילדים להקריב את עצמם בסוף. זאת מערכת שבנויה על דמוניזציה, דה הומניזציה, על הסתרה של הצד השני. דרך הסדק מהסיפור שלנו נכנס אור. בשביל זה אני חי. אם בסוף הכיתה יושב ילד אחד שמהנהן בראש - עשיתי את שלי. אנחנו לא מציעים את הפתרון לסכסוך. הפתרון הוא טכני: מדינה אחת, שתי מדינות. זה אותו דבר. אנחנו לא מתעסקים בזה. אנחנו מתעסקים באיך למנוע מוות של ילדים בעתיד".
בסאם: "אנחנו כפלסטינים רגועים. שיחכו עוד 20 שנה. לנו יש זמן. לישראלים אין. אתם עושים הכל כדי לקבל מדינה אחת. מתים על זה. אבל זה לא יעבוד. דיברתי עם פלסטינים בחו"ל והם אומרים 'אל תדברו איתם. דברו ביניכם'. בעוד 15 שנה תהיה כאן מדינה אחת. זכות הצבעה לכולם. שוויון זכויות. גרים ביחד".
"כולל חוק המשילות וארבע אחוז חסימה" מוסיף רמי.
בסאם: "לנו זה באמת לא משנה. הדבר היחיד שחשוב הוא שיש לנו מסר אנושי פשוט שאף אחד לא יכול להתנגד אליו. בואו נדבר".


מן התקשורת - ידיעות אחרונות

שיחות שלום 09/12/2011
מבעד לעדשה 01/01/2013
אורה לפר-מינץ בתוכנית "העולם הבוקר" - ערוץ 2 01/01/2013
עץ הלימון - זיכרון וטעם 31/01/2013
אינשטיין, מאחוריך! 06/02/2013
לשתות כוס תה עם האיש שהרג את אבא שלי 16/03/2013
מסע הפיוס של ג'ו ופט 16/03/2013
שני פרסים בהולנד לסרט "יום אחד אחרי השלום" 30/03/2013
טקס יום הזיכרון האלטרנטיבי 2013 14/05/2013
המיתוסים המסוכנים ביותר על מלחמה ונשים 27/05/2013
הנחמה שבשלום 23/07/2013
חברים בדם 05/08/2013
האח השכול מסיע פלסטינים לבתי חולים בישראל 08/08/2013
ממתכוני פורום משפחות שכולות "שכנות - נשים יוצרות פיוס" 12/09/2013
אוכל יודע לדבר עם כולם ובכל השפות 27/09/2013
שגית ארבל־אלון, מומחית לאונקולוגיה ומשוררת 02/10/2013
לצלם את החלל 27/09/2013
הקיבוצניקית שכלה אח - ומזמינה להידברות 08/12/2013
כפר סבא: דיאלוג עם פורום המשפחות השכולות בשילוב הקרנה של הסרט "שני פנים לסיפור" 24/12/2013
האם אני יכולה להתפייס עם האיש שהרג את בני 30/12/2013
הומור שחור וריבת שזיפים 13/04/2014
בגלל הכיבוש 22/06/2014
מדוע פוגעת ישראל במחנה השלום הפלסטיני? 12/02/2016
הצטרפו והשפיעו