דעות

סופ"ש בבית ג'אללה

29/12/2011
עומר גולן

Necktie - Outside -Inside exhibition ,2010 . By: Jamal Bahri בכיס השקוף יש לו שקל 

"אתה יודע שאתה לא חייב לנסוע אם אתה פוחד, אתה לא צריך להוכיח שום דבר".

מסרים כאלה ומסרים דומים ברוחם זרמו לתיבת ההודעות שלי בפייסבוק ולסלולר.

אני מודה ומתוודה, לא היה לי קל להחליט להשתתף בפרויקט הזה. בערך כשבוע לפני הנסיעה לבית ג'אלא הפסקתי לישון. חזרו אלי סיוטים בלילות ובימים הראש היה מלא במחשבות קשות ופחדים.בין לבין, חזרתי בראשי כמו מנטרה על משפט שחברי גלעד חושני אמר לי לפני כמה שבועות - פחד הוא תוצאה של חוסר ידע. ואני ידעתי שאני לא יודע, ושאני מפחד. רציונאלי או לא, הפחד היה מוחשי אף כי לא נתתי לעצמי להיסחף למחשבות על סכנות ספציפיות העלולות לארוב לי שם בעיר הפלסטינית, במפגש עם אנשים שאינני יודע עליהם דבר מלבד שהם פלסטינים ואמנים.

המפגש האחרון שלי עם פלסטינים על אדמת ישראל/פלסטין היה רע מאד. זה היה ב21 בדצמבר בשנת 2000; הייתי חייל נח"ל והתנדבתי להגיע להאחזות משכיות שהיתה בבקעת הירדן כמה ימים לפני שהיתי אמור לחזור כדי לעזור לבני ובנות הגרעין שלי שם. בזמן שאני ובת גרעין שלי שיחקנו שש בש בצומת מחולה וחיכינו לרכב שיאסוף אותנו למשכיות ישב לידנו בחור פלשתיני צעיר כבן 20 או 21, לאחר בערך חצי שעה, בדיוק כשניצחתי ניצחון סוחף בשש בש, הוא קם והלך לכיוון תחנת האוטובוס. בראשי עברה מחשבה מטרידה - לא שמעתי שום אוטובוס מתקרב. סובבתי את הראש כדי לראות לאן הבחור הלך ולפתע חשתי אותו עומד מאחורי, אוחז אותי מאחור בחיבוק צפוף. תפשתי את היד שלו שהיתה סביב הצוואר שלי בניסיון להחלץ מהאחיזה שלו, אז הוא צעק לי משהו באוזן ומייד היה פיצוץ אדיר. אדלג על כל הפרטים הגראפים. לאחר מכן ביליתי 5 חודשים ברמב"ם ושנה נוספת בשיקום. מאז ועד היום אני סובל בין היתר מצלצולים קולניים באזניים, ועיסוקי היום יום שלי נעצרים מדי פעם ועוברים עלי פלאשבקים מעיקים שבהם אני חווה את כל הסיפור הזה מחדש - כמעט בכל פעם שאני שומע את השפה הערבית, רואה את הכתב הערבי, שומע פיצוצי אגזוזים, ובעוד כל מיני סיטואציות סתמיות, בקיצור, מה שנחשב לחוויה פוסט טראומטית מלאה. אז הנה, הסברתי קצת על הסיבות לכל החרדות והפחדים שחשתי לקראת הביקור בפלסטין. 


"פוסט-ציונות ?", מפת א"י צרובה על גבי, עומר גולן, 2006

ובאמת, כשהגעתי וקלטתי באיזה צד של חומת ההפרדה אני נמצא, תקפה אותי חרדה. בערך בארבעת השעות הראשונות חשתי תחת מתקפת חרדות ופלאשבקים שהיו מנוגדים כל כך לכל החיוכים ונידות הראש המנומסות שהוחלפו בין כולם. רק לאחר שהכרנו את המשתתפים הפלסטינים והתרגלתי קצת לסיטואציה המשונה ולתרגום הסימולטני שנלחש ללא הרף באוזנינו על ידי אחמד ג'עפרי המתרגם המיומן, המתחים שהצטברו אצלי השתחררו קצת (לא הזיק גם שעישנו יחד מקטרת שלום מרגיעה במיוחד).

כל האנשים שלקחו חלק בפרויקט נתנו עדויות מצמררות על נקודות המפגש שלהם עם הסכסוך הישראלי-פלסטיני והורגש שכל האמנים שהגיעו נמצאים שם לא על מנת להטיח האשמות, אלא על מנת למצוא נקודת אחיזה לעתיד, לעתיד ללא אלימות, ללא כיבוש, וללא שפיכות דמים. לא אחזור כאן על הסיפורים הקשים שהחניקו את גרוני כששמעתי אותם, ולא אכנס לפרטי הטראומות, שהאנשים בשני הצדדים נראה כי גדלו איתן עד כמעט שהן נראו כחלק "טבעי" ובלתי נפרד של החיים. 

ישראטין, טל גולן, 2008                        

באתר האינטרנט של פורום המשפחות השכולות מנויות מטרות הפרויקט הזה ששמו "נקודת מבט":"לבנות אמון ואמפתיה, לקדם הבנה הדדית בין פלסטינים וישראלים ולהעניק כלים להכרה והבנה של הנרטיב הלאומי והנרטיב האישי של הצד השני."

אני סבור שזה בדיוק מה שעשינו, או לפחות התחלנו לעשות. באמצעות השיחות הכנות על הנרטיבים האישיים שלנו, באמצעות הסקרנות והעניין ההדדי באמנות שיוצרים בצד השני של המתרס, ובהזדהות עם הקשיים הבסיסיים והאוניברסליים מהם סובלים אמנים באשר הם, התקרבנו, גיששנו, וניסינו להכיר אחד את השני טוב יותר. בעיקר למדנו מקרוב מאד את מה שהיה אולי נראה לרבים מאיתנו לנו לפני-כן כמובן מאליו, אך בבית ג'אלא הובן ביתר שאת, שבני אדם ופעולותיהם, הם תולדה ישירה של נסיבות חייהם.

Mohammad W. Al-Dawadeh

אחד החלקים המענינים ביותר בעיני היה בשבת בבוקר כאשר הגיעו שני פרופסורים להיסטוריה, אייל נווה וחליל באדר, והציגו בפנינו קטעים מתוך ספר לימוד היסטוריה שכתבו יחדיו, אשר מתאר את ההיסטוריה של הקונפליקט הישראלי-פלסטיני מתוך נקודות המבט של שני העמים זה לצד זה. הם דיברו על התנועה הציונית, הצהרת בלפור, הספר הלבן, השואה והנקבה/מלחמת העצמאות. כל אחד סיפר את הדברים כפי שהם מסופרים בחברה ממנה הם מגיעים. הפערים בין הנרטיבים הלאומיים של שני  העמים היו מדהימים. הכרתי היטב את הנרטיב הישראלי, כנראה שהעניין הביזארי שהיה לי בהיסטוריה בתור ילד השריש אצלי את ה"ידע" הזה היטב. הנרטיב הפלסטיני לעומת זאת היה חדש לי כמעט לחלוטין. לפני כן לא הבנתי את התפיסה שלהם של המאורעות ההיסטוריה האלו שחשבתי שכה היטבתי להכיר.

היו גם רגעים הזווים עבורי, למשל, כאשר ישבתי בערב יום שישי עם בחור פלסטיני נחמד לשיחת עומק אל תוך השעות הקטנות של הלילה המקפיא בבית ג'אלא, ובין חילופי תמונות וסיפורים, על אמנות ועל פוליטיקה וכל מה שבאמצע, לרגע מהיר אחד ראיתי את הסיטואציה הזו מהצד, ובה אני, חייל לשעבר בצה"ל, שנפצע אנושות ממטען חבלה בפיגוע התאבדות של צעיר, סטודנט פלסטיני, יושב ומשוחח על אמנות פוליטית, על דת ועל מוסיקה, עם צייר, סטודנט פלסטיני צעיר, שכמה שנים קודם לכן ישב ארבע שנים בכלא הישראלי על ניסיון כושל להניח מטען חבלה נגד חיילי צה"ל בשכם. אני לא יכול לתאר את התחושה שעברה בי, אך עד מהרה היא התחלפה בהכרה שהיום הוא משתתף איתי בפרויקט הזה ורוצה להכיר קולות נוספים בחברה הישראלית, מעבר לאלו שהוא מכיר, של החיילים והמתנחלים. והנה אנחנו משוחחים לבדנו והכל בסדר, אף אחד לא מתפוצץ והשיחה קולחת ואף מצחיקה לעיתים. השיח על האמנות עזר לי לגשר על הרבה רגעים כאלו משונים שעברו בראשי כמעט נגד רצוני.

"Future of Religion", The Temple Mount, Jerusalem, Omer Golan 2010

אחד הדברים המשמעותיים שקרו לי אישית בסופ"ש הזה, הוא שהצלחתי קצת לפורר את הקשר הקוגנטיבי הקשה שנוצר לי בעשור האחרון בין השפה הערבית המדוברת והכתובה לבין מוות וטרור, ובראשי נוצרו קשרים חדשים, המחברים בין ערבית לבין אמנות טובה ומענינת, בין ערבית לאנשים טובים ומענינים, ובין ערבית לאנשים כמוני, שרוצים חופש, בבחירה, בעיסוק, ביצירה, בזמן ובחיים שלהם.

אני רוצה לסכם ולספר לכם שדרך הפרויקט הזה הכרתי אנשים שדומים לי מאד, עם מחשבות דומות לשלי בכל הנוגע לדת, למדינה אזרחית חילונית אחת לשתי העמים, ואמנות קונספטואלית. ובעצם, בהרבה מובנים עלה הדומה על השונה ביננו. הכרתי אנשים שמעונינים ומוכנים לשיתוף אמנותי וחברתי, אנשים שכמוני, לא מאמינים בחרמים, ורוצים ליצור ולעשות ולהיות פעילים. אני מקווה שנציג יחד תערוכות משותפות, כאן בישראל, בפלסטין, ובעולם. ככלות הכל, יש לנו הרבה יותר במשותף מאשר רק היסטוריה טראגית, אדמה רוויות דם, ואולי כמה גנים.

אנחנו נפגשים שוב בעוד שבועיים, בכפר ליפתא, בשטח פלסטיני בפאתי ירושלים, ואני כבר ממתין למפגש הזה (בדריכות) וציפייה.

אני ממליץ לכם בחום לעקוב אחר הפעילות של פורום המשפחות השכולות ולנסות לקחת חלק בפעילות דומות שיארגן הפורום בעתיד.

עומר גולן, 31, צייר ואמן ניו מדיה. עבודותיו של עומר נוצרות על קו התפר שבין טכנולוגיה, מדע, חברה ואמנות. כדי ליצור את מיצבי הניו מדיה עומר למד תכנות מדיה חדשים. באמצעות מחשב, חיישנים, מצלמות ותוכנות ייחודיות שכתב הוא יוצר כללים מסויימים, חוקים המסיעים לו לשלוט במרחב שבו הוא מציג וליצור עבודות דינמיות שמגיבות לצופים בהם והופכות אותן מצופים פאסיביים, למשתתפים.  

הפוסט הופיע לראשונה בבלוג HAMEARBEV

 

הוסף תגובה

תגובות

מתרגשת, כואבת ומודה לך

כל כך הרבה נכתב על המצב הפוליטי, על הרצון לגשר בין הצדדים, על ההשלכות הפסיכולוגיות על כל צד, על ההיסטוריה הסבוכה כאן באיזור. אישית, מעט כתבות מצליחות לעורר אותי, לעודד אותי, לעניין אותי. שלך הצליחה. הכתיבה שלך לצד העבודות הויזואליות נתנו לי ענין, יכולת להרהר ולראות אותך ואחרים, ואותי. הכתיבה הכנה, היכולת לקחת אותי (ביד) למקומות בו היית ובו אתה נמצא כעת היו מעוררי ענין והשראה. אולי הסיפור האישי שלך ושלי ושל כל אחד שמוכן להפגש עם עצמו כפי שעשית ועושה, יביא את הדו-קיום, השלום והשפיות. באמצעות המילולי והאומנות הויזואלית הצלחת לתת לי טיפת תיקווה. ואולי עוד טיפה ועוד אחת יצרו את השלום. תודה, ליאורה סוטו. (הגעתי לכתבה דרך קבוצת "פסיכואקטיב".)

תודה

עומר יקר, אי אפשר היה לכתוב בצורה נוגעת, אישית, משכנעת ומדויקת יותר לגבי העשייה שלנו. בעיני אתה אדם מיוחד מאד, בעל יכולות, אומץ, מעוף וחזון נדירים! תודה שהיה לך הרצון והכוח להצטרף לפרוייקט המאתגר הזה. תודה גדולה על כך שכתבת, על מה שכתבת ועל איך שכתבת. מצפה בהתרגשות למפגש הבא, מתחילה לכאוב את הפרידה הצפויה אחריו ותוהה לגבי דרך הקבוצה להמשיך בקשר ובפעילות אחרי סיום הפרויקט. ענת (המנחה הישראלית של הקבוצה מטעם הפורום, יחד עם מחמד אל באו המנחה הפלסטיני).

תודה לעומר על השיתוף ועל החשיפה

הסיפור שלך נוגע מיוחד, משום שאישית נפגעת אנושות , ואף היית פסע מאבדן חייך מידיו של של פלסטיני, ולכן לא רק דמוניזציה של העם האויב, אלא התנסות אישית קשה קבעה את רגשותיך. אף על פי כן גברת על החרדות הבלתי נמנעות והצטרפת לפרוייקט. גם אני השתתפתי בפרוייקט נקודת מבט, אך לא היתה מאחוריי התנסות אישית כה קשה, והיו לי כבר לפני כן מפגשים עם פלסטינים , את תהליך התפוגגות החרדות חשתי כבר בסוף ימי באינתיפאדה. אף על פי כן הפער בין הנרטיבים השונים היה גדול משחשבתי ולעתים אף מעורר כעס. יחד עם זאת סופו של התהליך גיליתי כי הדמיון בין הנשים שפגשתי וביני (פרוייקט הסבתות) - בחלומות, ברצונות, ברגשות ובתקוות, גדול וחזק מן הפער בנרטיבים. קשה מאוד לשכנע את הציבור בגילוי הזה, וצערנו רק למעטים יש הפתיחות לצפות, לחוות ולהתנסות. אולי תערוכות משותפות יהוו תרומה משמעותית. בהצלחה ציונה


הועלה לאחרונה

ענת מרנין שחם 08/05/2011
יובל רחמים 01/05/2011
עמית כיתאין 03/04/2006
טל כפיר שור 29/04/2006
רוני הירשנזון 29/04/2006
גיא אלחנן 01/01/2005
ענת מרנין שחם 01/04/2010
ענת מרנין שחם 02/10/2012
חנה הורביץ 10/04/2013
אורה לפר-מינץ 10/04/2013
יעקב גוטרמן 10/04/2013
יונתן מישייקר 11/04/2013
מאשקה ליטבק 14/04/2013

Bookmark and Share

הצטרפו והשפיעו